תרופות בגין נזק רכוש הנתון באי-ודאות – מבט תיאורטי ודוקטרינרי

תכליתו של הדין התרופתי בנזיקין היא להיטיב את הנזק, תוך הטלת עלות מינימלית על המזיק. אלא שקשיים ראייתיים, הנובעים מקיומם של רכיבי נזק בעלי אופי סובייקטיבי או ספקולטיבי, יוצרים אי-ודאות באשר להיקפו של נזק זה. כתוצאה מכך מדדים תרופתיים מקובלים עלולים להיטיב את הנזק באופן לא מדויק או להטיל על המזיק עלות העולה על זו הנדרשת לשם הטבת הנזק. בעיה דומה מתעוררת גם בתחומי הקניין והחוזים.מאמר זה בוחן את האופן שבו ראוי להתאים את תוכנו של הדין התרופתי לאילוצי מידע אלה בהקשר של נזק רכושי. ראשית, על הבחירה בתרופה להתבסס על הסיכון היחסי הכרוך בה לטעויות משני הסוגים האמורים. שנית, עליה להתבסס על העלות החברתית הכרוכה בטעויות אלה, שעשויה להשתנות ממקרה למקרה. שלישית, במקרים מתאימים עליה לתמרץ כריתה של עסקה וולונטרית שתמנע את עקיפתו של השוק ותמנע את יצירתה של אי-הוודאות מלכתחילה.הכותבים מציעים שורה של פרמטרים נסיבתיים שעשויים לסייע בזיהויה של התרופה על בסיס העקרונות האמורים: רמת התחליפיות של הנכס; העלות היחסית והעלות המוחלטת של התיקון; היסוד הנפשי שבגדרו נעשתה הפגיעה; העלויות הכרוכות בכריתתה של עסקה וולונטרית; ובדין החוזי – מידת צפיותו של הנזק. המאמר מיישם עקרונות אלה על שורה של פסקי דין בולטים בדיני הנזיקין, הקניין והחוזים, ובוחן את הדרכים שבהן ניתן להתאים את הדוקטרינה הקיימת כדי להביאם לידי ביטוי. (מתוך המאמר)