תמורות חברתיות-פוליטיות והתפתחותה של מערכת החינוך הפורמאלית בקרב הבדווים בנגב: דילמות ואתגרים

הבדווים בנגב הם חלק מן המיעוט הערבי-פלסטיני שנשאר בישראל אחרי מלחמת 1948 .הבדווים התגוררו במדבר הנגב מאז המאה החמישית לפני הספירה, ובאופן מסורתי התארגנו בשבטים נוודים או נוודים-למחצה, שהתקיימו על מרעה צאן ועל חקלאות מסורתית. לפני 1948 מנתה האוכלוסייה הבדווית הערבית בנגב על-פי ההערכות בין 000,65 ל-000,90 נפש. במהלך מלחמת 1948ואחריה גורשו רוב בדווי הנגב, ונהפכו לפליטים ברצועת עזה, בגדה המערבית, בירדן ובמצרים. ב-1952 נותרו בנגב רק 000,11
בדווים. מדינת ישראל השתלטה על רוב אדמות הנגב, כך שלבדווים שנותרו באזור אבדה החירות לנדוד עם עדריהם ממקום למקום ולעבד את אדמותיהם. שנים עשר מתוך תשעה עשר השבטים הבדווים שנשארו בנגב גורשו מאדמותיהם, וכל האוכלוסייה הבדווית רוכזה בכפייה בשטחים לא-פוריים ומרוחקים, כדי שלא יהוו מכשול לפריסה מהירה של ההתיישבות היהודית בנגב. למעשה, האוכלוסייה הבדווית רוכזה בשטח מוגדר המכונה "אזור הסייג", בחלקו הצפון- מזרחי של הנגב, שהוא כ-10 אחוזים בלבד מן הטריטוריה שהייתה
בשליטת האוכלוסייה הבדווית לפני 1948.
בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים של המאה העשרים פיתחה הממשלה תכניות ליישוב-מחדש של האוכלוסייה הבדווית בנגב בשבעה יישובי קבע עירוניים (תל שבע, רהט, ערערה בנגב, כסיפה, שגב-שלום, חורה ולקייה), ללא כל התחשבות באורח חייהם המסורתי של הבדווים, וללא שיתופם בבחירת סוג ההתיישבות.
תהליך עיור הבדווים הוא בעייתי. העיור במסגרתו הנוכחית נכפה עליהם, והם לא היו שותפים לתכנונו; כל התכניות וההחלטות הקשורות בנושא זה נערכו והתקבלו ללא התייעצות אִ תם. התכנית לעיור הבדווים נועדה לכאורה ליצור תנאים המאפשרים הספקת
שירותים בסיסיים לאוכלוסייה הבדווית; אבל הכוונה האמִתית הייתה לרכזם ביישובים עירוניים ולמנוע מהם לעבד, ליישב או לתבוע בעלות על אדמתם, שהופקעה על-ידי המדינה - כלומר,נישול הבדווים מנכסיהם וניתוקם מהאדמה שהיא מקור מחייתם.
מדיניות ממשלות ישראל השונות ביחס לאוכלוסייה הבדווית בנגב התבססה על טרנספר המוני ושיטתי לעיירות קבע ורישום אדמות הבדווים כאדמת מדינה.
מאמר זה יעסוק בתמורות ושינויים חברתיים-פוליטיים שעברה הקהילה הבדווית בנגב ובהתפתחותה של מערכת החינוך הפורמאלית תוך כדי התייחסות לקשיים, לדילמות ולהישגיה של מערכת זו.