שבי והספרות העברית

המאמר בוחן את דמות השבוי בספרות העברית ואת התפתחות דימויו הספרותי במהלך השנים. הוא מתמקד בבחינת סוגיית השבי כסוגיה לאומית בכתבים ספרותיים עבריים וציוניים מראשית המאה העשרים ועד קום המדינה. בתחילת התקופה הנידונה, ספרות השבי מתארת לוחמים עבריים בצבא הצאר או בצבאות אירופאיים אחרים, כשסופרים כש"י עגנון, אביגדור המאירי, דוד רוסט, ביאליק ואחרים שרטטו את קווי דמותו של הלוחם היהודי בצבאות מזרח אירופה או מערבה, שלחם באויב הרשמי, ובו בזמן בשונאים האנטישמיים שבתוך מחנהו. מותו של החייל הלוחם בצבאות אלו היה מוות חסר פשר, ושביו מקור לבושה עמוקה, שסימל גם את אובדן הקשר הפטריוטי למולדת הישנה. בהמשך המאמר, המחבר מראה את תפקיד השירות בצבא הבריטי כגורם מעצב הן לדמות החייל והן לדמות השבוי: מבחינה ספרותית לפחות, הפיגורה העקרונית של החייל העברי במלחמת העולם השנייה היא השבי, וצנחני "היישוב", שזכו למאמץ תעמולתי נרחב מילאו חלק מסיפור זה. השבי, שנתפס ככל כך לגיטימי בזמן מלחמת העולם ואף מיד אחריה, נעשה בעיני היישוב היהודי בארץ ישראל בתוך שנתיים לכמעט בלתי אפשרי, לאסון במלחמה מול הערבים. כך, יצירתו של החייל העברי מתחילה עם תפיסה של השבי כאפשרות לגיטימית בהחלט, כשכל היצירות הספרותיות שהופיעו מיד אחרי מלחמת העולם השנייה תמכו בהשקפה זו, והנה רק שנתיים אחר כך, במסגרת מלחמת תש"ח, הופיעה גישה שונה לחלוטין, שתהיה לגישה השלטת בתרבות העברית הישראלית, לפחות עד מלחמת יום הכיפורים ואולי גם אחריה: הסתמנה העדפה ברורה של מוות, ואפילו התאבדות, על פני הנפילה בשבי. המחבר רואה בכך ביטוי למפנה בין-דורי ממלחמת העולם ומאתוס המלחמה הפרטיזנית אל המלחמה הממוסדת. כך, מלחמתו של החייל הישראלי לא היתה עוד מלחמת כנופיות, של ארגונים בלתי חוקיים או חוקיים למחצה, מול פורעים, אלא של צבאות סדירים הכפופים לחוק הבין-לאומי ומוגנים על-ידו. תפיסה זו הושפעה גם מסיפור שביו של אורי אילן, ובאה לידי ביטוי בשירו של נתן אלתרמן אודותיו. המאמר דן גם בדימוי השבוי בסיפור "השבוי" של ס. יזהר. דימויי השבי עוצבו, אם כן, במהלך השנים תוך התכתבות מתמדת בין המציאות חסרת התהילה והספרות ההרואית המוקדשת לחייל השבוי, הנושא עמו "חפות מיוחדת".