רחמים בשיפוט ובענישה

מטרת המאמר הנוכחי היא להציג טיעון נורמטיבי בעד היות הרחמים שיקול לגיטימי בשיפוט ובענישה, ובעד הגדרתם כשיקול עצמאי ונפרד שאינו מוכל בשיקולי צדק, בשיקולי גמול ובשיקולי אינדיווידואציה של הענישה. המאמר מוסיף וטוען כי גם מבחינת הדין הפוזיטיבי אין מניעה שבית־המשפט ישקול שיקולי רחמים. המאמר נדרש לשני מובנים של רחמים בהקשר השיפוטי – אשר לשניהם יש מקום בהליך השיפוטי, לגישת הכותבים – ואלה הם: "רחמים במובן החלש", שהם הלך־נפש דליברטיבי הנלווה להליך השיפוטי; ו"רחמים במובן החזק", שהם פררוגטיבה שיפוטית לנקוט במקרים מתאימים את מידת החסד כלפי נאשם שהורשע, תוך חריגה ממתחם ההלימה. המאמר מציג את הגישות השונות שניתן לאתר בספרות ובפסיקה באשר למעמדו של שיקול הרחמים ובאשר למערכת היחסים שבין הצדק לרחמים. כמו־כן, המאמר מציג את גישתו הדואלית של המשפט העברי, שלפיה מידת החסד או הרחמים משלימה את מידת הדין, וכי בשילובם הדיין ממלא את הציווי לדון "דין אמת לאמיתו". עוד נצביע על החשיבות שהמשפט העברי מייחס לערכים כגון ערך האדם שנברא בצלם בוראו, כבוד האדם, מתינות ורחמים, ועל עמדתו כי אלה צריכים לבוא לידי ביטוי גם בשיפוט ובענישה. לדעת הכותבים, גישה זו ראוי שתהווה השראה למשפט הישראלי. נקודת הפתיחה של הדיון הנורמטיבי היא האינטואיציה המוסרית היסודית המשותפת לרוב בני־האדם בזכותם של הרחמים. מתוך נקודת מוצא זו המאמר דן בביקורות השונות המועלות נגד הלגיטימיות של שיקול הרחמים בהקשר השיפוטי. במסגרת הדיון הנורמטיבי הכותבים עומדים על הצורך בהתאמת הצדק הפורמלי לנסיבות הפרטיקולריות של כל מקרה. פונקציה זו של מיתון חומר הדין יש לייעד לגישתם לרחמים, ולא לעקרונות של הגינות (equity), וזאת מתוך הבנה כי שיקולים שכלתניים־אנליטיים אינם עשויים להוות מענה מספק בהקשר זה. עוד טוענים הכותבים כי הפררוגטיבה של השופט לנקוט במקרים המתאימים מידת חסד כלפי הנאשם לא זו בלבד שאינה סותרת את אחריותו ושליחותו של השופט, היא מתיישבת עימן ואף נובעת מהן ומערכי החברה שאותם כל שופט צריך לייצג. (מתוך המאמר)