קינה על האקרופוליס: פרויד והעולם העתיק

הקינה של פרויד היא, אמנם, על אביו שמת בשנת 1896, אך לא פחות מכך היא קינה על חייו שהגיעו אל קיצם, ובעיקר על עולם שהולך ונחרב לנגד עיניו בשנות השלושים של המאה הקודמת. אינני מעוניינת לאפיין את "הפרעת זיכרון על האקרופוליס" כקינה מבחינת הסוגה הספרותית; גם אינני מתייחסת במאמר זה לקינה כאל סוגה ספרותית כל עיקר. החיבור שאני מבקשת לעשות בין הטקסט של פרויד לקינה קשור להבנתי את הקינה כמודוס ספרותי של מצב רגשי. קינה נובעת בראש וראשונה ממותו של אדם, ועל כן מבטאת צער ורגשות אובדן שהמוות מציף בעקבותיו. עם זאת, אין הקינה מייצרת ייצוגי צער. קינה איננה ייצוג של רגש ואף איננה חיקוי של כאב, אלא היא עצמה מצב רגשי הלובש צורה ספרותית. קינה היא רגש שדורש קול, יללה, תמלול, ביטוי. קינה איננה סוגה ספרותית, אלא כמו הקומי, הטרגי, או הפרודי, מביעה אספקט של החוויה האנושית, מביאה לידי ביטוי חלק ממנעד רגשי שהוא בלתי נפרד מהחוויה. קריאת "הפרעת זיכרון על האקרופוליס" כמודוס של קינה מאפשרת לנו לראות כיצד כתיבה ממירה את האבל לפעולת דיבור, מלבישה צורה לכאב כשהיא נשמעת לחוק הדמיון ונותנת לעצמה לזרום עם תנועתם הלא מודעת של הדימויים המציפים את הכותב במהלך הכתיבה. בחינת הטקסט של "הפרעת זיכרון על האקרופוליס" כקינה מבליטה את תפקידו המרכזי של הזמן בשטף הביטוי. הקינה תמיד קשורה לאובדן ולתחושה החריפה של נוכחות העבר בהווה. בהקשר זה, המסה "הפרעת זיכרון על האקרופוליס" מספקת ערוץ חיוני לקינתו של פרויד משום שהיא מחברת וממזגת בין נקודות זמן שונות, כמו גם בין נקודות המבט השונות של המטופל והמטפל. פרויד מנתח את עצמו, אך גם מאפשר לעצמי האבל להופיע. פירושו של דבר, המרחב הטקסטואלי שנפתח באמצעות "הפרעת זיכרון על האקרופוליס" מאפשר את קיומה של שיחת הנפש עם עצמה, המצליבה בין נקודת המבט של ההווה עם זו של העבר. (מתוך המאמר)