קהילת נמעני החוק וקבלת מצוות בגיור

השתייכות לקהילה ריאלית או מדומיינת - לאומית, דתית, או אחרת - היא גורם מרכזי בהגדרת זהותו של אדם. אנשים נוהגים להציג את עצמם באמצעות ציון הקהילה הלאומית או הדתית שאליה הם משתייכים, ולעתים לא נדירות גם באמצעות השתייכותם לקהילה מצומצמת יותר, כגון מועדון הספורט אותו הם אוהדים. המנגנונים לכינונה של קהילה רבים ומגוונים, וכוללים, בין השאר, טריטוריה, שפה, נרטיבים, ערכים, ריטואלים, היסטוריה, ייעוד ומטרה משותפים שבני הקהילה חולקים ביניהם. גם החוק והמשפט ממלאים תפקיד חשוב בכינונן של קהילות ובחיזוק הלכידות החברתית של החברים ב"קהילת החוק". חוקים מכוונים התנהגות, מסדירים ריטואלים ומייצרים נרטיבים משותפים. זהות אזרחית ולאומית קשורה לציות לחוק ולהשתייכות לקהילת החוק. הדבר בולט בחברה המערבית ובפרט במדינות שאינן מדינות לאום, בהן זהותו של הפרט כאזרח המדינה נקבעת בעיקר על פי היחס שהוא נוקט כלפי החוק ומידת ציותו לחוק והזדהותו עמו. אך לחוקים, במובנם הרחב ככללים נורמטיביים, יש חשיבות גם בכינון של קהילות שאינן "קהילות חוק" מובהקות (כגון קהילת מועדון הספורט שהזכרנו לעיל). קשה לכונן ולתחזק קהילה מלוכדת שמבוססת רק על נרטיבים משותפים ללא חוקים, כללי התנהגות או ריטואלים מחייבים שחלים על חברי הקהילה ומהווים תנאי לשייכות לקהילה ולכינון זהותו של הפרט כחבר באותה קהילה. כל זה נכון גם לגבי הקהילה היהודית. זהות יהודית קשורה במידה רבה בשייכות לקהילה יהודית קונקרטית או מדומיינת. כמו במקרים אחרים הקהילה היהודית היא תוצר שנוצר מתמהיל של תרבות, נרטיבים, היסטוריה שפה וחוק משותפים. אך מהי ההגדרה המדויקת יותר של הקהילה היהודית? התשובה תלויה בהשקפות שונות ובכוחות חברתיים, אידאולוגיים והיסטוריים שמגדירים באופנים שונים את גבולות הקהילה היהודית. מאמר זה מתמקד בתפיסה ובהגדרה של הקהילה היהודית בתפיסה ההלכתית. (מתוך המאמר)