פרשנות שיפוטית של הטבות מס לעידוד השקעות

חוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט-1959 נועד לקדם יעדים של פיתוח כלכלי, בין השאר באמצעות הענקת הטבות מס למשקיעים בשווי של מיליארדי ש"ח בשנה. החוק הוא אחד מהחוקים המורכבים והמשמעותיים ביותר מבחינה תקציבית במערכת המס הישראלית, משום שהטבות המס הניתנות במסגרתו סוטות מהכללים הרגילים שדרכם מערכת המס מבקשת לקדם את יעדיה. מאמר זה שואף לקדם שתי טענות. הראשונה היא טענה תיאורית העוסקת במדיניות המשתקפת בפסיקת בתי המשפט באשר לפרשנות של הטבות המס הניתנות מכוח חוק עידוד השקעות הון. הטענה השנייה היא טענה נורמטיבית. במובנים רבים טענה זו ממשיכה את הטענה התיאורית, וגורסת כי קריאה מרחיבה של הטבות המס אינה משקפת מדיניות שיפוטית-מסית ראויה. תחת זאת המאמר טוען כי ראוי לאמץ דוקטרינה פרשנית זהירה יותר ומנסה לנסח את הכלל הפרשני הראוי. זאת, בעיקר, בשל הבעייתיות של הטבות המס הניתנות מכוח החוק ובשל המטרות הגבייתיות-חלוקתיות של דיני המס. לקראת סיום המאמר עומד על השלכות המצב המשפטי הקיים על אופן הפעולה של בתי המשפט ושל המחוקק.