על דחיית הסוציולוגיה והפסיכולוגיזציה של שדה החינוך בישראל

המחבר דן בהתרחקותה של הסוציולוגיה בת-זמננו ממושאי מחקרה. המאמר עוסק בהטמעת הפסיכולוגיה ובדחיקת הסוציולוגיה מהחשיבה החינוכית בישראל ובדחיקתו של הממד האתני אל מחוץ לשיח הפדגוגי כפועל יוצא מכך. ממד זה לא זכה לפיתוח נרחב בניסוחיו הקלסיים של המודל הבלתי פורמלי, ורק לאחרונה הוא זוכה להתייחסות בחקר החינוך הפורמלי. בעוד שהמחבר מצביע על השלכותיה האוריינטליסטיות של הפסיכולוגיה ככלל ושל הפסיכולוגיה החינוכית של קרל פרנקשטיין בפרט, הוא עומד על סוד הצלחתה כמודל תרבותי הזוכה ללגיטימציה חברתית רחבה. דוגמא מובהקת לכך היא האתנו-פסיכולוגיה של פרנקשטיין, שזכתה ללגיטמציה והתקבלה גם בקרב האוכלוסייה המכונה "מזרחית". הניתוח המוצע להטמעתה של האתנו-פסיכולוגיה גם בקרב קבוצות מוחלשות חורג מההסברים המקובלים בסוציולוגיה הביקורתית, המתאפיינים בדיונים על "תודעה כוזבת", ומפנה מבט נוקב אל הסוציולוגיה עצמה. הניתוח מצביע על התמכרותה של הסוציולוגיה הביקורתית למה שפול ריקר מכנה "הרמנויטיקה של חשד" - עמדה פרשנית כלפי המציאות המניחה מבנה בסיסי (המשקף בדרך כלל יחסי כוח) הידוע לחוקר/ת וסמוי מעיניהם של הנחקרים. בעמדה זו נותרת הסוציולוגיה מנותקת ולעתים אף אדישה לדחייתה בשדה. המחבר מצביע על הנחיצות התיאורטית והפוליטית בהתקרבותה של הסוציולוגיה הביקורתית אל מושאי מחקרה ואל שפתם. לטעמו, עיסוק במרחב הפעור בין הסוציולוגיה הביקורתית ובין מושאי מחקרה עשוי להאיר נקודות עיוורון של הסוציולוגיה, המונעות את השפעתה הנחוצה בשדה הפדגוגיה. במילים אחרות, הוא גורס שהשהיית ההרמנויטיקה של החשד אינה מבטלת את משמעותה הפוליטית של הסוציולוגיה אלא דווקא יש בה כדי להרחיב את התחומי חלותה. (מתוך המאמר)