על גבולותיו החברתיים של השיח הביקורתי על מוגבלויות: [מאמר תגובה]

ניסים מזרחי מציב את ניתוחו בהקשר הישראלי ההיסטורי של קבוצות זהות ואי שוויון. מזרחי מצביע על המתח בין שיח הזהויות כפי שהוא נתפס בקרב קבוצות זהות בישראל - בדרך כלל קבוצות מיעוט אתניות או לאומיות - לבין השיח הליברלי ששימש בסיס רעיוני לפעילות הסנגור למען אנשים עם מוגבלות בישראל. מזרחי סוקר את התפתחות הליכי המחאה והסנגור בתחום המוגבלות בישראל ומציין כי שיח זהויות נעדר מהתעצבותם. הוא מראה שממד הזהות הקבוצתית אינו נוכח בארגוני הסנגור (ובראשם ארגון "בזכות") ולא נכח גם בקרב פעילי "הפגנות הנכים" בתחילת שנות האלפיים ולא שימש ציר רעיוני מארגן בפעילותם. אלו גם אלו נשענו על רעיונות ליברליים המציבים את הפרט כיחידת ההתייחסות המרכזית והחשובה בהוויה האישית. לדידו, גם המודל החברתי, ובוודאי שיח זכויות האזרח הנלווה לו, הם ליברליים מבחינת עקרונות היסוד שעליהם הם מתבססים; בשניהם מצופה מהפרט להתייצב מול מציאות דכאנית כאזרח פעיל ומשתתף. מזרחי מציין את הפער בין מאפייני הסנגור על אנשים עם מוגבלות בישראל לבין פועלן של קבוצות זהות אחרות - בעיקר של מזרחים וערבים, אך גם קבוצות מסורתיות אחרות - אשר התקשו ועדיין מתקשות להתחבר לשיח הליברלי הדומיננטי. קבוצות אלו מוצאות משמעות דווקא בזהות הקבוצתית, המרכזית והחשובה כל כך בהווייתן. מכאן מזרחי מבקש לברר מדוע לא הצליח השיח הליברלי לרתום קבוצות אלו לפעול לקידום שינוי חברתי בישראל, והוא מתריע על קושי דומה העלול להתעורר בתחום הסנגור עבור אנשים עם מוגבלות.