עליית מעמד הביניים המזרחי ושאלת מיצוי הבירור הממלכתי בפרשת ילדי תימן

מאמרם של נסים ליאון ואורי כהן, מנתח את הזיקה בין הופעת המעמד הבינוני המזרחי לבין סיכויי השגת תיקון ופיוס חברתי־לאומי בפרשה. מאמר זה מעלה על נס את מפעלה התקשורתי של רינה מצליח במנותו עיתונאית בכירה זו, ילידת תוניסיה, עם קבוצת המזרחים המוביליים. המדובר באקדמאים, מומחים בתחומם ואנשי רוח ממוצא מזרחי שצלחו את הטיפוס בסולם הסוציו־אקונומי. התמורה המשמעותית במעמדה של שכבה גדלה והולכת זו התרחשה במהלך שנות ה־90 ובעשור הראשון של המאה ה־21. ליאון וכהן עומדים על התנודה שחווים בני מעמד הביניים המזרחי בעקבות רתיעתם מהזדהות עם מוטיבים אתניים מתייגים מחד גיסא, וזיהוים את הזיכרון האתני המשפחתי עם הון תרבותי מאידך גיסא. תנודה זו קשורה למעבר מ־ passing, משמעה כחציית גבולות חברתיים, ל־narrating, תנועה שלדבריהם "מבקשת לחלץ את הזהות המזרחית הקולקטיבית מעניין של שייכות אתנית 'צבעונית', 'פולקלוריסטית', 'עממית', 'פריפריאלית המתויגת כשוליים חברתיים או כדיאלקט של רדיקליות פוליטית הפועל בשם שוליים אלה, לחלק בלתי נפרד מסיפורה המגוון של הזהות הלאומית הישראלית". מהמיקומים השונים במתח זהותי זה שבין המרכיב הקונפליקטואלי־ביקורתי לבין המרכיב הקונסנזואלי־לאומי, נגזרות עמדות שונות כלפי פרשת הילדים האבודים. המחברים תמימי דעים שאין חמורה מהפרשה במשמעותה כנרטיב חטיפה כדי לערער על הסדר המוסרי והחברתי שמייצגת הציונות ביחס לנקלטים מארצות ערב. ואולם, יותר משהם צופים עימות של בני המעמד הבינוני המזרחי עם הממסד הישן, הם מציינים את פוטנציאל הבלימה הטמון בהכרתם המעמדית. במילים אחרות, המזרחים המוביליים הפנימו את התרומה של מתינות, סולידריות ושותפות לאומית לכיבושם של מוקדי כוח, ומתוך כך את מוקשי ההחלשה והשיבוש הטמונים במחאה הגלויה. ליאון וכהן מציינים כי הבנה זו עלולה להסיג את צעדיהם של המזרחים המוביליים ממיצוי המאבק למען הפתרון לפרשה. בקיץ 2016 פרסמו ליאון וכהן קול קורא בעיתון 'הארץ'. חמישים אקדמאים ישראלים נענו לקריאה זו, שהיא האחרונה לעניין פרשת ילדי ישראל הנעדרים שהתפרסמה עד כה. קרוב לוודאי שרבים מאקדמאים אלו נמנים עם מזרחיים מוביליים, שכניסוח ליאון וכהן, זה זמן רב שדיבורם פונה לא מהשוליים אל השוליים, גם לא מהשוליים אל המרכז, כי אם מהמרכז ובלשונו המתחדשת של המרכז. אם יש ביניהם אינטלקטואלים הרואים את עצמם כנציגי המשפחות העשוקות, הרי הם בגדר אלו המחזיקים גם במעמד חברתי וגם בסיפור הטרגדיה המשפחתית - הון לא מבוטל כדי לחולל דיסוננס משמעותי באוזני גורמי הממסד. ואולם לא להלקאה בשוט המוסרי מכוונים המחברים, גם אם כוח הפיתוי שלו חזק מאי פעם. לקריאת שלוש התביעות בקול הקורא שפורסם, שהן איתור הילדים הנעלמים, הנצחתם ופיצוי המשפחות העשוקות, מצטרפת תקוותם של מחברים אלו כי יחול מעבר מפוליטיקה של הפללה אל פוליטיקה של הכרה, תיקון ופיוס. (מתוך המאמר)