עלייתו ונפילתו של השיח המוסרי

הוא מדגים טענה זו באמצעות "חרבת חזעה" של ס. יזהר ו"מול היערות" של א. ב. יהושע כמו כן הוא מביא את סיפורו של יזהר כמזהיר את הקול הסמכותי החצוי, האמביוולנטי, ומבהיר את גבולותיה של העמדה המוסרית הרציונלית המודעת לפתולוגיה של הלא מודע, זו ההופכת לגורם מרכזי בהנעת העלילה ובפריסת העולם הנפשי של הדמות. (מתוך המאמר) המחבר מתאר שתי רגעים בתולדות הסיפורת הישראלית: הראשון מציין את הופעתו של השיח המוסרי שמוצג ככלי ביקורתי המערער על תקפות שיקולי המערכת הצבאית-פוליטית בנוגע לגירוש ערבים ולהריסת כפריהם, ועל ערכי התרבות שמוצאים באירועים אלה את ביטויים. השיח מופיע בצורה של הנגדה בין ערכים אוניברסליים לבין דפוסי חשיבה לאומיים אשר מצדיקים גרימת סבל לאחר או נותנים הכשר להתעלמות ממנו. הרגע השני קשור להיעלמו של השיח המוסרי מהסיפורת בשל חוסר הרלוונטיות שלו, ולהופעת שיח חדש של סימפטומים פתולוגיים אשר מיוחס למחיקת הכפרים הערביים על ידי המדינה והשלכותיה על מחיקה זו. נקודת המוצא שלו היא ההנחה שקיומו של שיח מוסרי מחייב את קיומה של סמכות אישית (הקול הדובר בספרות) וסמכות המיוחסת למערכת ערכים מוגדרת, אשר מוצגת כקני מידה לשיפוט המציאות. בהקשר לזה ניתן לראות בשירי אלתרמן או בשירי אורי צבי גרינברג מתקופת המלחמה דוגמאות לקול בעל סמכות אשר מייצר תגובה ביקורתית או תומכת כלפי אירועים במציאות, אגב ניסוח ערכים לאומיים. לדברי מחבר המאמר בעוד השירה הצליחה להציג קולות סמכותיים ושיח מוסרי, הבליטה הסיפורת את ערעור הקול הסמכותי ובמקביל לכך את הקושי לשלב את השיח המוסרי בספרות.