ספרות כסימפטום או פרשנות כסימפטום? [מאמר ביקורת]

Research output: Contribution to journalReview article

Abstract

בריאיון שנערך עמו בשנת 2012 תיאר אהרן אפלפלד את מטרתו כסופר: 'סופר רציני לא מעתיק את המציאות אלא מנסה להיכנס אליה [...] ספר טוב הוא ספר שמתאר נתח מהחיים, שמבטא את האופי של האדם, יצרים, שקט ואי-שקט'. אפלפלד ציין קריטריונים ראליסטיים-פסיכולוגיים לשיפוט, קריטריונים שממקדים את המבט במצוקות היום-יום של אדם יחיד, ולא הזכיר קריטריונים כמו שפה פיגורטיווית ורעיונות קיומיים. בספרו הארס-פואטי 'מסות בגוף ראשון' כתב אפלפלד כי תיאור היחיד הוא 'המצווה המעשית הגדולה ביותר של הספרות'. מפתח נוסף שהציע לפרשנות יצירתו מסביר את פוריות כתיבתו בכך שחוויות השואה יצרו קריעות נפשית שאינה ניתנת לתיקון אלא רק לחוויה מחדש, וכך נותר צורך מתמיד לבחון ולעצב קריעות זו מזוויות שונות. צירוף המפתחות הללו מזמין קריאה ביצירת אפלפלד מתוך התחקות אחר הסימפטומים ששבים ומעוררים טראומות, לאו דווקא כאלה שנובעות ישירות מהשואה. ספרם של יוחאי אופנהיימר וקציעה עלון מתמודד עם אתגר פרשני זה באופן ייחודי ומרשים. הסתייעותם בתאוריות של ביקורת תרבות מעשירה את הטקסט של אפלפלד ובסופו של דבר מציגה אותו כנושא אמירות אוניוורסליות על מצב האדם המודרני, בעקבות השואה אך גם בנפרד ממנה. הספר כולל שישה פרקים, שלושה מהם כתב אופנהיימר ושלושה כתבה עלון, וניתן להבחין בהבדל ברור בין שני קווי פרשנות: אופנהיימר מברר תהליכים, ועלון מציבה מושג כדומיננטה מארגנת שסביבה מאורגנת היצירה. (מתוך המאמר)
Original languageHebrew
Pages (from-to)255-258
Number of pages4
Journalמחקרי ירושלים בספרות עברית
Volumeכ"ח
StatePublished - 2016

IHP publications

  • ihp

Cite this