סיפור קליטה כסיפור של העצמה נשית: סיידה בינת, בת תימן

סיפורי העלייה לארץ ישראל והקליטה בה הם לעולם מורכבים. מצד אחד, העלייה לארץ נתפסת "נס יצירת האדם", דהיינו עיצובה של זהות חדשה, ומצד אחר, תהליך הקליטה מלווה בקשיים אין-סופיים שעל הנקלטים להתמודד עמהם. התמודדות זו גורמת לא אחת להטחת אשמה כלפי החברה שכשלה בקליטה ולהימנעות מראיית התהליך החיובי שהתקיים לצדה למרות הקשיים המרובים. פרשת עלייתם של התימנים החל בעליית "אעלה בתמר" (1881) וכלה בהגעתם על "מרבד הקסמים" (1948) הוצגה בהיסטוריוגרפיה לרוב רק מצדה הקשה והקודר, ובלשונה של החוקרת בת-ציון עראקי-קלורמן: "נרטיב [...] של סבל וייסורים". ואולם בחינה מגדרית של חוויית הקליטה של העדה התימנית במושבות בראשית המאה העשרים מלמדת גם על תהליכים חיוביים ייחודיים שעברו הנשים. סיפור קליטתן של בנות תימן מגולל מצוקות וקשיים, ועם זאת הוא גם סיפור של העצמה נשית. מטרת מאמר זה היא לבחון את התרחשותה המורכבת של העצמה זו מתוך התמקדות בחיי עולה אחת שזכתה לביוגרפיה לא מדעית, חושפנית ומרתקת, וכן באמצעות תיעוד ספורדי העוסק בעולות תימניות בעשור שקדם למלחמת העולם הראשונה, ויש בו כדי לאשש את התמונה בכללותה. המאמר מתמקד בשאלה איך עוצבה זהותה של בת תימן בעקבות המפגש עם תרבות היישוב האשכנזי - רחובות. המקור המרכזי שעליו מחברת המאמר מבססת את דבריה הוא הספר "סיידה בינת: חייה הסוערים של פורצת דרך", שהתפרסם בשנת 2011. ספר זיכרונות זה נועד לשחזר את קולה המסתתר של עולה אחת, סעידה בת אברהם עפג'ן המכונה "סיידה בינת", שהגיעה למושבה רחובות כילדה קטנה בשלהי התקופה העות'מאנית. מטרת המאמר, אם כן, היא לבחון את תהליך ההעצמה שחוו בנות תימן בעקבות עלייתן ארצה, וזאת תוך התמקדות בקורותיה של סעידה בינת.