סופה של תקופת האמוראים הארץ ישראלית: תיקוף, היסטוריה וארכיאולוגיה

לאחר מרד בר כוכבא הפך הגליל למרכז יהודי ראשון במעלה, הן בשל גודל האוכלוסייה היהודית בו והן בהיותו מקום מושבם של ההנהגה הפוליטית ושל חוגי החכמים העיקריים. נכסי צאן ברזל אשר עיצבו במידה רבה את התרבות היהודית, ובראשם המשנה, התלמוד הירושלמי ומדרשי האגדה הארץ ישראליים, נערכו בגליל במהלך הדורות הבאים. ניתן לקבוע במידה רבה של ביטחון שהפעילות הנרחבת והממוסדת של חכמים באזור החלה בדור אושא, כנראה ממש למן 'שִׁלפי השמד', היינו מראשית השליש השני של המאה השנייה לסה"נ. מנגד סופה של תקופת הפעילות של חוגי החכמים בגליל לוט בערפל הן מבחינת נסיבותיו ההיסטוריות והן מבחינת קביעת זמנו. במאמר זה אעלה שתי טענות עיקריות באשר לסופה של תקופת האמוראים בארץ ישראל. הראשונה, שעניינה תיקוף (פריודיזציה), היא שיש לקבוע את סופה של התקופה במחצית השנייה של המאה הרביעית לסה"נ, אף על פי שיצירה ספרותית של חכמים או של ממשיכי דרכם נמשכה כנראה עמוק אל תוך התקופה הביזנטית. קביעה זו נסמכת על שבר בעולמם של חכמי הגליל הבא לידי ביטוי לדוגמה בהיעדרותם של שמות חכמים, סיפורי מעשים או אזכורים של אירועים היסטוריים המאוחרים מן המאה הרביעית בספרות האמוראית ובעיקר בהפסקת התהוותו של התלמוד הירושלמי, היצירה המרכזית של אמוראי ארץ ישראל. הטענה השנייה היא שניתן לקשור את השבר הפנימי בעולמם של חכמים לאירועים היסטוריים חיצוניים ובראשם משבר ישובי והידלדלות דמוגרפית ניכרת ביישוב היהודי בגליל באותם הימים. (מתוך המאמר)