Abstract
טקסי הנטיעות בט"ו בשבט החלו בארץ ישראל בעשור הראשון של המאה העשרים, כאשר 'יום העץ' האמריקני במקורו, הורכב לתוך החג העממי היהודי. בכך חולץ ט"ו בשבט משוליותו היחסית והפך ליום מרכזי בלוח השנה היהודי. אולם ההרכבה כה הצליחה עד שבעיני רבים נראית הנטיעה כצורת חגיגה יהודית במקורה, ואילו מקורה הצפון אמריקני או הקשר ל'יום העץ' הבין-לאומי ידועים רק למעטים. המאמר מבקש להתחקות אחר המעבר ההדרגתי מאכילת הפירות שהייתה מקובלת בתרבויות יהודיות עממיות רבות בהשפעת הקבלה, לנטיעות הטקסיות שהפכו לצורת החגיגה המרכזית של החג ולסימן היכר של התרבות הציונית. הנחת היסוד המתודולוגית של המחקר היא שהחג עשוי להסתגל לשינויים בתנאים הכלכליים, הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים או להגיב עליהם במהירות, ולכן יכול גם ההיסטוריון להשתמש, בזהירות המתבקשת, בתולדות צורת החגיגה ואף בפרטים פרוזאיים, כמו אכילת פרות ונטיעת עצים, כסיסמוגרף תרבותי המאפשר לבדוק תפיסות יסוד רווחות בציבור. המחבר טוען כי טקסי הנטיעות ביטאו השתוקקות נוסטלגית של העירונים ביישוב היהודי אל מחוזות חפץ חקלאיים.
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 21-44 |
| Number of pages | 24 |
| Journal | ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל - היסטוריה, תרבות, חברה |
| Volume | 22 |
| State | Published - 2014 |
IHP publications
- ihp
- Fasts and feasts -- Judaism
- Impact
- Industrialization
- Jewish calendar
- Planting (Plant culture)
- Tu bi-Shevat
- Urbanization