Abstract
בין הדרכים המגוונות לתאר את החוויה האסתטית האמנותית, במיוחד בשיח האסתטי שגאה והתחדד בראשית המאה-19, מצויה הבנתה כאזור דמדומים; כמרחב מנטאלי שנפגשות ונמהלות בו שתי תודעות: תודעת הייצוג והמודעות למסגרת האירוע ("זה מופע"), וההשתקעות בתחושת הממשות של המדומה (עולם הדימויים המיוצג).1 לעומת ההפרדה בין מדומה שנוצר באמנות והממשי המשויך לחיים, הפרפורמנס של העשורים האחרונים מתמסר לחיפוש אחר המשותף ביניהם. מבלי לבטל את המגמה או המהפכה של הפרפורמנס כמושג חברתי-תרבותי חובק-כל, ובניסוח נוסף למרחב המשותף לאמנות ולחיים שמייצרת אמנות המופע, אבחר באסטרטגיה "רגרסיבית" – כזו החוזרת להבדלה בין מדומה לממשי כדי לחזור ולפרק את הקטגוריות זו לתוך זו. לאחר ההתייחסות לדמדומי החוויה האסתטית וקישורה לתאונה, אתמקד בעיקר בשלושה מקרים שונים מאוד זה מזה: תחילה, אעסוק בסיפור גנרי מהעת העתיקה על שחקן הטרגדיה פולוס; לאחר מכן, במופע מקומי עכשווי – הבית ה-113 של עינת ויצמן ועזיז א-טורי; ולבסוף, בספקטקל הרחוב מופע בסימן שאלה בפסטיבל בת-ים. במבט מחודש על הממד הממשי בפרפורמנס, שאותו הגדיר ריצ'רד שכנר בסוף שנות ה-70 כ- Actual אפשר לשייך את צורות המימוש האלו לקטגוריה הרחבה שמכנה קרול מרטין Theatre of the Real'.' הדגש בספרה הוא על פרקטיקות וסגנונות המשחזרים מציאות חברתית, פוליטית והיסטורית, ולאו דווקא על ביטויים שהממשי נוכח בהם בדרך כלשהי בקיצוניותו, כדוגמת המקרים שבהם אעסוק (מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Journal | מעקף |
| State | Published - 2021 |
IHP publications
- ihp
- Aesthetics
- Art
- Art -- Philosophy
- Experience
- Ontology