מהפכת זמני השהות השווים בצילו של כשל שיפוטי בצריכת ידע אמפירי

המפנה האמפירי במשפט מחייב את היושבים והיושבות על כס המשפט לצרוך ממצאים מחקריים בצורה מושכלת ואחראית. דוגמה לאתגרים הטמונים בפנייה של המשפט אל המחקר האמפירי כמצע לרפורמות משפטיות היא מהפכת חלוקת זמני השהות השווים שמובילים שופטי המשפחה בישראל, כתחליף לחזקת הגיל הרך שנזנחה חרף שרידותה עלי ספר. המאמר מציג ארבע הנחות מוצא, לכאורה אמפיריות, שתורמות לאקטיביזם השיפוטי בדיני משמורת ילדים: 1) ההסדר של חלוקת זמנים שווה בין בתי ההורים הוא ההסדר הנפוץ במדינות נאורות; 2) המציאות החברתית השתנתה והורים בישראל מטפלים כיום בילדיהם בצורה דומה ולא ממוגדרת; 3) המחקר האמפירי מתחום הפסיכולוגיה מוכיח כי טובתם של ילדים יוצאת נשכרת מהסדר של חלוקת זמנים שווה בין בתי ההורים; 4) קל להנדס משפחתיות שוויונית לאחר גירושין, גם במצבים שבהם הייתה חלוקת תפקידים ממוגדרת בין הורים עובר לפרידה.על סמך נתונים אמפיריים עדכניים על הסדרי הורות לאחר פרידה במדינות אחרות, ועל חלוקת התפקידים במשפחות ישראליות ומאפיינים נוספים של החברה בישראל, ועל בסיס ניתוח סקירות־העל והמחקרים העדכניים ביותר לגבי טובתם של ילדים בהסדרי הורות שונים, המאמר מקעקע את שלוש הנחות המוצא הראשונות ומצביע על חוסר הסבירות של הנחת המוצא הרביעית. מקרה הבוחן הנדון במאמר מצביע על התרומה החשובה שיכולה להיות לשקלול ממצאים אמפיריים מבוססים על עיצוב מדיניות משפטית,כמו גם על הסכנות הטמונות בהתייחסות שיפוטית שגויה לידע האמפירי הקיים, וליכולתו המוגבלת והחלקית של ידע זה לעצב את המשפט, גם אם הוא מבוסס ונצרך בקפידה. (מתוך המאמר)