מבט ביקורתי על לימודי ישראל והנחותיהם האפיסטמולוגיות, האונטולוגיות והנורמטיביות

הפרק עוסק בלימודי ישראל כפי שהם משתקפים במחקר האקדמי על חקר ישראל, ומעלה את השאלה אם וכיצד ניתן לחקור את נושא ישראל ללא מחויבויות אידיאולוגיות וערכיות אפריוריות, וללא מהותנות אידיאליסטית או ביקורתית. לטובת הבהירות ולצורך מיקום העיון במקרה הישראלי במסגרת אנליטית ותיאורטית הניתוח מחולק לשלושה חלקים עיקריים. הראשון בהם עוסק במסגרת רחבה יותר, האנליטית־תיאורטית של הקשר המורכב בין ידע לכוח, ובאפשרויות פירוקו על מנת לפתח מחקרים ביקורתיים הומניסטיים מבלי ליפול למלכודות הפוליטיקה של הזהויות או למחויבויות האידיאולוגיות של מְ בצעי המחקר. החלק השני מבהיר טענה זו, ובוחן את המקרה הישראלי כדי להציג כמה מההנחות המובלעות בלימודי ישראל, אשר מאפשרות התבוננות במורכבות מערכת היחסים בין ידע לכוח. טענה מרכזית בהקשר זה היא שלימודי ישראל, בכל תחומי הדעת האפשריים, מבוססים על הנחות יסוד מובלעות אחדות, המעניקות לישראל לגיטימציה כמדינה בעלת תכונות ייחודיות, המטשטשות באופן מתוחכם היבטים מרכזיים של המשטר במדינת ישראל, בעיקר זה המשתקף בנטיותיו הקולוניאליות. בחלק השלישי מוצגת סקירה התחלתית של מעט מהביקורת על הזרם הליברלי־מודרניסטי באפיסטמולוגיה המערבית, אשר, כפי שנמחיש, מעניקה לגיטימציה לתופעות קולוניאליות באמצעות הפיכתן למעין חלק אינטגרלי מתהליך המודרניזציה הדטרמיניסטי של העולם. בחינה ביקורתית של הנחות יסוד אלה תאפשר להניח תשתית מדעית לתפיסה מחקרית המאפשרת דה־קולוניזציה של ידע זה מבלי לטעון לביטול תרומתו או חשיבותו (מתוך המאמר)