לקראת תפיסה חדשה בתכנון היישובים הערביים — מפיקוח לפיתוח

סוגיית התכנון והבנייה היא אחת הסוגיות האסטרטגיות המרכזיות המשפיעות על יחסיה של המדינה עם האזרחים הערבים, וביניהם לבין האזרחים היהודים. התפיסה השלטת בקרב האזרחים הערבים היא שהמדינה משתמשת בתכנון מרחבי ככלי שליטה ופיקוח על הגבלת הפיתוח המרחבי של היישובים הערביים, המוביל להצרת הזדמנויות פיתוח, ובכך מצמיח בנייה ללא היתר ותורם להפרת חוק שמובילהלמתח בין המדינה לאזרחיה הערבים. התכנון המסדיר המגביל הוביל להעמדת היצע מועט של קרקעות זמינות במענה לביקוש הגובר למגורים, ולצורות הבנייה השכיחות בקרב רב התושבים הערבים. תפיסת התכנון השכיחה יצרה אי־אמון וחששות בקרב התושבים הערבים, ואלה תרמו להתחזקות השיח הלאומני המתחרה עם השיח האזרחי. מה שאנו שומעים על הריסת בניינים או חששות מהריסה של בתים ביישובים הערביים עובר ממצב של שאלה אזרחית של הסדרה או אכיפה חוקית לשאלה לאומית, הפותחת שאלות הקשורות לסוג ולאופי היחסים השבריריים בין המדינה לתושביה הערבים. יחסים אלה מתגלגלים לרמה של יחסי עוינות בין יישובים יהודיים ליישובים ערביים שכנים, ובין קהילות יהודיות לערביות הגרות בסמיכות, או שאליהן מהגרת אוכלוסייה ערבית. מאמר זה ינסה לשפוך אור על ההיבטים והמשמעויות של תפיסת התכנון והפיקוח הקיימים, על הצמחת בנייה ללא היתר והריסת מבנים, מה שעלול לערער את הסדר הציבורי, להביא אף לאלימות בשיח ובשטח ולפגוע ביציבותה של מדינת ישראל.