ליבוביץ: השואה כתמרור אזהרה מפני הלאומיות

בשנת 1993 הודיעה ועדת פרס ישראל על החלטתה להעניק את הפרס לישעיהו ליבוביץ חרף ביקורת ציבורית, שכללה כעס על התבטאויותיו הקיצוניות. השימוש בביטוי המשווה בין צה"ל ובין הנאצים היה אולי הדבר המשמעותי ביותר שעורר את הביקורת הציבורית נגד ליבוביץ. יש שמתארים את ההתבטאות הזאת כחלק מן ההיבט הפרובוקטיבי שבאישיותו של ליבוביץ ומבקשים להסתייג ממנה, אך בו בזמן לחלוק כבוד ודברי שבח והערצה להיבטים אחרים בהגותו ובאישיותו. במאמר אבקש לתאר דווקא את ההתבטאות הזאת, על הממד הקונטרוברסיאלי שבה, כמרכזית ביותר בחייו ובהגותו של ליבוביץ. אי נכונותו לחזור בו מהשוואה זו חושפת אמת פנימית עמוקה, מעבר למה שנראה במבט ראשון, והיא מלמדת על ליבוביץ לא כפרובוקטור בציבוריות הישראלית, אלא דווקא כבעל משנה מוסרית-פוליטית סדורה שעוצבה בצל השואה. עניינו של מאמר זה הוא הצגת הזיקה הישירה שבין תודעת השואה של ליבוביץ ובין יחסו אל האידיאולוגיה הלאומית בכלל ושל הלאומיות היהודית בפרט. הזיקה המוצגת במאמר נראית לכאורה כטענה הפוכה לעמדתו הגלויה של ליבוביץ, שהצהיר כי השואה חסרת משמעות מבחינת העולם היהודי. ובכל זאת, כפי שאבקש להראות, דווקא עמדה זו היא-היא המסייעת בידי הקורא להבין את גישתו, או שמה אף את תפיסתו הרדיקלית כלפי הלאומיות. העיון המוצג במאמר זה הוא ניסיון להתחקות על העמדה הפילוסופית הפוליטית של ליבוביץ, ששימשה תשתית רעיונית להתבטאויותיו הציבוריות. (מתוך המאמר)