זיקנה ומוות בפתגמים ואמירות של ישראלי מבוגר מרקע אוסטרו-הונגרי

מחקרים על זקנה וזקנים בדיסציפלינות ובגישות שונות עוסקים בדרך כלל במצבם של הזקנים, בהיבטים בחייהם ובקשייהם מנקודת מבט חיצונית להם. המאמר הנוכחי, שהוא חלק ממחקר בתחום הספרות והתרבות העממית, מציג את נקודת מבטו של אדם זקן על זקנתו ועל תודעת מותו המתקרב. המאמר מציג דיוקן של ישראלי מבוגר מרקע אוסטרו-הונגרי, תוך התמקדות באוצר הפתגמים והאמירות שחזר ואמר לבני משפחתו בערוב ימיו. הפתגמים והאמירות הנדונים במאמר זה עוסקים בשני נושאים: זקנה ומוות. הפתגמים והאמירות על זקנה פותחים צוהר לעולמו של האיש ומשקפים את הבעיות המעסיקות אותו. הם מראים כי בזקנתו הוא מוטרד מבריאותו המתרופפת ויכולותיו הנחלשות, מן הדרך שבה הוא נתפס בעיני סביבתו הקרובה, ממצבו כאלמן, מהתרחקות חלק מקרוביו ומקשיי התקשורת הכרוכים במצב הזקנה. הפתגמים והאמירות על מוות כלליים יותר ועוסקים לאו דווקא בעולמו של הדובר כי אם בסופיות החיים ובקבלתה, כמו גם בכמה ממרכיבי התרבות של הדובר. בחינת הפואטיקה והמסרים של כלל הפתגמים והאמירות מראה, כי באמצעותם מתמודד האדם הזקן עם קשיי חייו ועם תודעת מותו המתקרב. (מתוך התקציר)