ווירג'יניה וולף רושמת את מותה

בסמינר שלו משנת 1975-1976, לאקאן עושה שימוש בהומופוניה של ג'יימס ג'ויס של המילה "מכתב", והמילה "אשפה". דבר זה מאפשר לו להציג את היות היצירה הספרותית מעין אוסף של אותיות שהן בבחינת שאריות של דבר מה שהיה בעבר אקט דרמטי או מבע שירי. ההתבוננות על היצירה הספרותית כאוסף של אותיות-שאריות שכזה מאפשרת ללאקאן לחשוב אודות היצירה הספרותית כיצירה המתקיימת במשלב של הממשי, מה שהוא מעבר למובן ולייצוג. ככזו מקבילה היצירה הספרותית לאקט האנליטי שמכוון אף הוא בסופו של דבר למשלב זה. הקבלה זו בין ספרות ופסיכואנליזה כמעשה של איסוף שאריות על מישור הממשי היא עבור לאקאן מה שמקנה לפסיכואנליזה את ההצדקה האתית לפנות אל הספרות. השאלה בה עוסק המאמר היא: מהו מעמדה של הספרות האוטו-ביוגרפית, שבה איסוף האותיות מכוון לכאורה ללכוד משהו מן החיים של המחבר. האם ניתן לחשוב אודות הספרות האוטביוגרפית לא בבחינת ייצור חלקי גופה ליטרליים, שתמיד כבר מונבעים בדיעבד מן הליטרליות של השם שלכאורה מעניק להם רצף ועקביות? האם יכולה להתקיים ספרות אוטוביוגרפית שאינה בבחינת הנכחה של חלקי גופת המחבר, אך גם איננה תיאור רצף השתלשלות קורות חייו, כפי שמקובל לחשוב אודות הסוגה האוטוביוגרפית בביקורת הספרות? המאמר מבקש להראות שאכן כאלו הם פני הדברים, היינו שישנה ספרות אוטוביוגרפית, אך במובן אחר, הן מזה שמדברת עליו ביקורת הספרות והן מזה שניתן להסיק מדברי לאקאן. לטענת מחברת המאמר זוהי ספרות שניתן לדבר עליה לא כעל ייצור של הסופר את גוויתו אלא על ייצור של אפקטים אסתטיים של אירוניה ושל זוהר, הכרוכים שניהם בדחף המות. את הטענה הזו מדגימה מחברת המאמר באמצעות דוגמא הלקוחה מן הספרות המודרניסטית, זו של וורג'יניה וולף, המשוייכת לזרם התודעה, שסיימה את חייה באקט של התאבדות. וולף כתבה יצירות המבוססות כולן או חלקן על אירועי חייה.