התפילה בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד

המקורות העיקריים לבחינת התפילה בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד הם בראש ובראשונה הקבצים הספרותיים שנוצרו בארץ-ישראל בתקופה זו: ספרות התנאים, התלמוד הירושלמי ומדרשי האגדה, אך אפשר לעתים קרובות להסתייע גם בתלמוד הבבלי בעת שהוא מעיד על מנהגי תפילה משותפים לארץ-ישראל ולבבל, או כשהוא מעיד על מנהגי תפילה ארץ-ישראליים. ואולם ספרות זו, בת הזמן הנידון כאן, אינה מביאה לפנינו את לשונותיה המלאים של התפילה. עובדה זו מחייבת את חוקר התפילה הקדומה להרחיק את עדותו לנוסחים המלאים שמופיעים רק כעבור מאות שנים בסידורים הארץ-ישראליים הקדומים שנמצאו בגניזה שבקהיר. יש כמובן לתת את הדעת לכך שהסידורים האלה, שרובם נעתקו בין המאות העשירית והשלוש עשרה, משקפים שלב מאוחר ביחס לתקופת המשנה והתלמוד. בשלב הזה נכנסו בוודאי לנוסחי התפילות לשונות שהן תוצאה של תמורות הזמן, או של עולם הפיוט ההולך ומתפשט בחטיבות התפילה השונות, ולבסוף - של נוסחי תפילה בבליים שהחלו להטביע את רישומם גם בארץ-ישראל ובאזורי חסותה. יש גם להביא בחשבון שנוסח התפילה, אף שהיה קבוע, לא היה אחיד בכל המקומות, ועל כן לעתים אנו מוצאים בסידורים הקדומים נוסחי תפילה שונים. ואולם על אף חסרונות אלה יש לזכור שהסידורים הללו מביאים לראשונה נוסחי תפילה מלאים המאפשרים לנו ניתוח אמיתי של מבנה התפילה ולשונה. דיון שקול, המתבסס על שני הקורפוסים האלה (ספרות חז"ל והסידורים הקדומים), הוא המפתח להבנה מהימנה של עולם התפילה בתקופה הזאת. את דיוננו נייחד לשלושת תחומיה העיקריים של התפילה בעת הזאת: מערכת הברכות, קריאת שמע וברכותיה ותפילת העמידה. (מתוך המאמר)