השערות חפות - המבחן הראוי - האם לקבלן, לדחותן או להפחית ממשקלן אם נמנע הנאשם מלהעלותן? (בעקבות ע"פ 5964/13 פרץ נ' מדינת ישראל)

בהערת פסיקה זו מבקש המאמר לבחון בעין ביקורתית פסק דין של בית המשפט העליון בדבר הרשעה ברצח. המאמר מבקש לטעון כי בית המשפט שגה באי-קבלתו את קו ההגנה החלופי של המערער ובאי-הרשעתו של המערער בהריגה אלא ברצח. מסקנה זו מבוססת על כמה טיעונים: ראשית, ניתוח נכון של חזקת הכוונה, שלפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, גורר מסקנה שאין להחיל חזקה זו בנסיבות העניין, שכן לדידם של הכותבים, אי אפשר לגזור כוונה להמית אך מביצוע הדקירה, אלא יש לבחון גם את מודעות הדוקר לטיב המעשה. שנית, את הטענה שלפיה לספק סביר צריכה להיות אחיזה בראיות, יש להבין במובן חלש (התיישבות עם הראיות) ולא במובן חזק (אחיזה בראיות או הישענות על ראיות שיש להניח שתימצאנה אם נניח חפות). שלישית, הבנה נכונה של כלל ההיסק לחובה, שלפיו יש לפגוע במשקל הראיה כאשר זו לא הוצגה בהזדמנות הראשונה, שוללת פגיעה זו ככלל גורף. לדעת הכותבים, במקרה דנן לא היה מקום שלא לקבל את קו ההגנה החלופי בשל שקרי המערער ובשל עדותו הכבושה. רביעית, הכותבים מציעים מבחן כללי לקבלתן ולדחייתן של השערות חפות - מבחן שהם מכנים "אסטרטגיית ההכרעה הפלילית המצומצמת" - ולפיו יש לקבל השערות חפות שאינן נסתרות בראיות או נחסמות במה שאנו מכנים וממשגים "חסמים". לדידם, יש ארבעה חסמים: חסם שיטתי, חסם הסתברותי, חסם טבעי וחסם פרוצדורלי. בפרשה דנן החסם הרלוונטי הוא החסם השיטתי, ולפיו אין לקבל השערות חפות הניתנות להכללה במקרים דומים. הכותבים דוחים קיומו של חסם שיטתי בנסיבות העניין וסוברים כי היה ראוי לקבוע כי יש ספק סביר לעניין רכיב "ההחלטה להמית" בעברת הרצח. עם זאת הם מעלים על נס את המהלך החשוב של בית המשפט לבחון טענות הגנה חלופיות גם כאשר הראיות הן ישירות, לאור הלוגיקה של קביעת העובדות. ההסבר שהם מציעים להשארתו של בית המשפט את ההרשעה ברצח על כנה אינו הטיית האישוש, כפי שאולי היה ניתן להסיק ממהלכי בית משפט, אלא העובדה שקו ההגנה החלופי סתר קו הגנה קודם באשר לאירוע שהמערער היה בעל ידע אישי לגביו וכן שהמערער כבש את טענתו החלופית. חרף הסבר זה הם סבורים כי בית המשפט שגה בהכרעתו.