Abstract
מאמר זה טוען כי שוויו הכלכלי של הסדר פשרה העומד לאישורו של בית-המשפט הוא שוויו הממומש. אף אם במסגרת הסדר הפשרה ניתנת לכל חברי הקבוצה זכות הניתנת למימוש, שווייה של זכות זו הוא אפס לגבי כל חבר קבוצה שלא מימש אותה, גם אם מחירה בשוק חיובי. יתרה מזו, גם אם חבר קבוצה מימש את הזכות, ערכה לגביו אינו שווה למחירה בשוק, אלא נמוך ממחיר זה. טענות אלה עומדות בניגוד לגישה שנקטו חלק מבתי-המשפט, שלפיה מרגע שחבר בקבוצה קיבל זכות שהוא יכול לממשה על-פי רצונו, שווייה לגביו שווה למחיר השוק של אותה זכות, בין אם מימש אותה ובין אם לאו. לפי גישה זו, השאלה אם הזכות מומשה אם לאו אינה רלוונטית לצורך הערכת שוויו הכולל של הסדר הפשרה. מאמר זה מסביר מדוע גישה זו מוטעית מבחינת הערכת שוויו הכלכלי של הסדר הפשרה, ומדוע היא מובילה להעצמתה של בעיית הנציג בפשרה ולסיכול מטרותיה של התובענה הייצוגית. המאמר מציע שתי דרכים להקטנת הפער בין השווי הנחזה לשווי הממומש של הסדר הפשרה - התניית שכר-הטרחה של עורך-הדין בשיעור המימוש של הסדר הפשרה, והגבלת תחולתו של כלל "מעשה בית-דין" לתובעים שמימשו את זכותם. (מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 1-39 |
| Number of pages | 39 |
| Journal | משפט ועסקים |
| Volume | כ' |
| State | Published - 2017 |
| Externally published | Yes |
IHP publications
- ihp
- Class actions (Civil procedure)
- Class actions (Civil procedure) -- Israel
- Conciliation (Civil procedure)
- Judicial discretion
- Lawyers -- Fees
- Remedies (Law)
- Value