הסתמכות, קשר סיבתי ונזק בתובענות ייצוגיות בגין הטעיה צרכנית

עקרון יסוד בדיני ההטעיה הצרכנית, כמו גם בדיני התרמית ומצג השווא הרשלני, הוא כי הסתמכות היא תנאי לגיבושה של עילת תביעה בגין מצג-שווא. אם הניצג לא פעל על סמך המצג, או אם נזקו לא נגרם כתוצאה מהסתמכות זו, אזי זכותו לפיצוי נשללת. בעקבות הלכת ברזני נ' בזק הוחל עיקרון זה גם בתובענות ייצוגיות בגין הטעיה צרכנית. למרות כוחו האינטואיטיבי של עיקרון זה, המאמר מבקש לטעון כי דרישת ההסתמכות אינה רצויה, וכי יש לוותר עליה. בניגוד לתפיסה רווחת, מצג-שווא עלול לגרום לנזק בהיקף ניכר גם בהעדר הסתמכות, ונזק זה ראוי שיהיה בר פיצוי. מצג אשר מאיר באור כוזב את מאפייניו של המוצר מושא העסקה מוביל באופן טיפוסי לעלייה במחירו. בכך הוא מסב נזק לכלל צרכניו של המוצר, בין אם הסתמכו על המצג ובין אם לאו. לפיכך, דרישת ההסתמכות, השוללת את זכות התביעה מצרכנים שלא הסתמכו, מונעה למעשה פיצוי בגין נזק שגרם המצג באורח סיבתי. כתוצאה מכך היא מובילה לכריתתן של עסקות בלתי יעילות, להשקעות בלתי יעילות לאחר מועד הרכישה ולהשקעת משאבים בזבזנים בהצגתם של מצגים כוזבים. נוסף על כך היא מובילה להתעשרות בלתי צודקת של המציג על חשבון נציגיו. דרישת ההסתמכות אף מחלישה את כוחו המרתיע של הדין עקב השפעתה המכבידה על התובענה הייצוגית הצרכנית. כדי לעמוד בדרישת ההסתמכות, התובע המייצג נדרש לזהות ולהוכיח מי מן הצרכנים נחשף למצג ומי מבין אלה שנחשפו הסתמך. לעיתים קרובות אין בכוחו לעמוד בנטל זה. דרישת ההסתמכות מובילה אפוא לסיכולן של תובענות ייצוגיות רבות, ובעקבות זאת לפגיעה ניכרת בתכלית ההרתעה. לבסוף, המאמר דן בנסיבות מיוחדות שבהן הוסרה בדין הישראלי דרישת ההסתמכות. בנסיבות שבהן הנזק הנטען הוא "פגיעה באוטונומיה" של הצרכן נקבע כי הזכות לפיצוי אינה מותנית בהתקיימותה של הסתמכות. גישתנו היא כי חריג זה גורף מדי, וכי שיקולים שבהרתעה יעילה מורים דווקא על צמצומו. (מתוך המאמר)