Abstract
חובת תום הלב מהווה כיום עקרון יסוד בסדר הדין האזרחי, עד כי לא ניתן לחשוב על הפרוצדורה בלעדיו. ואולם, התבוננות בהיסטוריה של סדרי הדין מגלה שמדובר בעיקרון חדש יחסית, שחדר לראשונה לעולמה של הפרוצדורה רק בשנות השמונים של המאה העשרים בדברי אוביטר של השופט אהרן ברק בפסק הדין שילה נ' רצקובסקי. עד אותה העת, עקרון תום הלב נחשב לעיקרון שמקומו לא יכירנו בהליך האדוורסרי שנהג בישראל. דברי האוביטר של ברק בפרשת שילה מהווים תעלומה בת מספר רבדים: ראשית, עקרון תום הלב אינו הולם את עובדות המקרה. ברק עשה שימוש בעיקרון זה על מנת לפסול דרישה, לגיטימית על פניה, של חברת ביטוח מתובע שהתגורר בירושלים להיבדק על ידי רופא מטעמה בתל אביב, תוך שהיא מתחייבת לממן לו מונית שתיקח אותו ממפתן ביתו למרפאה ובחזרה. שנית, עקרון תום הלב כלל לא היה נחוץ, שכן התקנה עצמה מכילה סטנדרט שניתן היה לעשות בו שימוש על מנת להגיע לתוצאה הראויה. שלישית, האוביטר של השופט ברק אינו הולם את התקופה שבה הוא ניתן. בתחילת שנות השמונים שלטה בשדה הפרוצדורה האזרחית השיטה האדוורסרית הקלאסית שלפיה הצדדים רשאים לנקוט תכסיסים ומניפולציות ולטעון במסגרת ההליך טענות שקריות ביודעין, אשר לא ניתן ליישב עם חובת תום הלב הדיונית. רביעית, התפיסה שרווחה אותה העת הייתה שסדרי הדין צריכים להיות מנוסחים ככללים ואילו חובת תום הלב היא נורמה מסוג סטנדרט המהווה חריג בנוף הפרוצדורלי, הדורש הסבר. ואחרון, השופט ברק מעולם לא התעניין בסדר הדין האזרחי וטביעת ידו כמעט אינה ניכרת בתחום זה. תמוה איפוא שהשופט ברק החליט לכתוב דווקא בעניין שילה, פסק דין תקדימי ובעל השלכות מרחיקות לכת, בתחום סדר הדין האזרחי. מאמר זה נולד מתוך התעלומה ומנסה לפותרה ולהתחקות אחר הסיבות לחדירת עקרון תום הלב לתוך סדר הדין האזרחי, בתקופה שבה הוא הוחדר, תוך שהוא מזקק מפתרון התעלומה תובנות רחבות על המשפט בכלל ועל המשפט הפרוצדורלי בפרט. (מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 303-332 |
| Number of pages | 30 |
| Journal | מעשי משפט |
| Volume | י' |
| State | Published - 2019 |
IHP publications
- ihp
- Civil procedure
- Good faith (Law)
- Law