המשכילים כמגני הטקסט: פרדיגמה שלישית של נאורות יהודית

המאמר נפתח בהצעה למיפוי מחודש של מחקר ההשכלה במאה השנים האחרונות. החוקרים שיסדו את חקר ההשכלה בישראל ובארצות הברית ראו בה תנועה או ספרות אידאולוגית שעיקר מטרתה חילונם של החיים היהודים, יציאה מן השטעטל, שילוב היהודים בחברה הכללית, ה'ניטרלית', והמודרנית והזדהות עם ערכי הנאורות האירופית של המאה השמונה עשרה. פרדיגמה ראשונה זו מייחסת למשכילים תפיסה היררכית, המעמידה את הנאורות האירופית כאידאה מכוונת שאמורה להנחות את תהליך המודרניזציה היהודית. בהמשך המאמר מתוארות בקצרה שתי פרדיגמות חלופיות, שהתפתחו ועדיין מתפתחות כראקצייה לפרדיגמה המייסדת בחקר ההשכלה. הפרדיגמה השנייה, שהתגבשה מסוף שנות השמונים של המאה העשרים, נוטה להדגיש את ניסיונם של משכילים לכונן גישור והרמוניזציה בין היהדות לבין המודרניות האירופית. הפרדיגמה השלישית, שהחלה להתרקם לפני כעשור ומחצה, מתארת את יחסי ההשכלה והנאורות האירופית במונחים של אי יכולת להעמדה, מתח וביקורת. בניגוד לשתי קודמותיה היא מבוססת על גישה ביקורתית כלפי המודרניות. חלקו השני של המאמר מתמקד בצדדים הספרותיים והרטוריים של הפרדיגמה השלישית ובמיוחד בתפיסת כתבי הקודש שפיתח משה מנדלסון. העמדה הביקורתית של מנדלסון הופכת על ראשה את התייסרותו המפורסמת של המשורר הימי ביניימי. מנדלסון הציע במקומה תפיסה רטורית בלתי מתנצלת של כתבי הקודש היהודיים ושל הספרות העברית המודרנית. הוא הגדיר את כתבי הקודש כבעלי ממד רטורי, כוונה שנייה, מליצה או רטוריקה. ככאלה, הם מקיימים יחסים מתוחים עם פרשנות המעמידה במרכז את האמת הפילוסופית. בעקבות העיון במחשבת הספרות של מנדלסון המאמר מציע שרטוט בקווים כלליים של מסורת ספרותית-משכילית נבדלת מזו שהתפתחה על הציר הרציונליסטי שמוביל מ'מורה נבוכים' של הרמב"ם אל 'מורה נבוכי הזמן' של נחמן קרוכמל. בניגוד למחשבה ספרותית שיוחסה עד כה למשכילים, ושלפיה הספרות העברית פעלה כתנא דמסייע של הפילוסופיה של הנאורות, המחבר מציע לראות את תפיסת הספרות של ההשכלה כמבוססת על הגנה על הטקסט הספרותי מפני הפילוסופיה בכלל ומפני הפילוסופיה האירופית בפרט; הגנה זו נעשתה בדרכם ובהשראתם של ההומניסטים בני תקופת הרנסנס. מה שמנע בפועל את הטמיעה של ההשכלה היהודית בנאורות האירופית הוא הממד הלשוני-הרטורי של הספרות, שמשכילים רבים ראו בו – עד אמצע המאה התשע עשרה – יסוד בעל פוטנציאל ביקורתי, ובמקרים מסוימים אפילו אנטינומי ועוין למושג הרווח של המודרניות והנאורות. (מתוך המאמר)