המלנכוליה של המלט

העיסוק הפסיכואנליטי במלנכוליה החל מפרויד, מדגיש את המלנכוליה כסוג של יחס, או שלילה של יחס עם אובייקט ליבידינלי, כלומר עם אובייקט שיש בו מטען של אנרגיה נפשית, מטען שהופך אותו למושא של תשוקה. שלילתו של יחס זה באה לידי ביטוי בדלדול הזיקה אל העולם החיצוני. פרויד אומר: "ייחודה הנפשי של המלנכוליה מתבטא בדאבון לב עמוק, דהיינו בהסתלקות מכל עניין בעולם החיצוני, באבדן היכולת לאהוב ואף בבלימת כל הישג ובפגיעה בדימוי העצמי". הפסיכואנליזה מוסיפה, אם כך, על הסגת הליבידו מן העולם החיצוני ומושאיו, גם את כפל הפנים של המלנכוליה. אובדן של אובייקט או אובדן ערך של אובייקט מופנמים לכדי אובדן ערך עצמי, ונשאלת השאלה כיצד מתרחשת הכפלה זו. אם המושא של הערך הליבידינלי (מושא של תשוקה, של שגב או של כל זיקה אחרת) התרוקן ממטען זה, מדוע האפקט ההכרחי של הסגה זו הוא דלדול ערכו של האני? המאמר מבקש להסביר באמצעות הפסיכואנליזה את כפל הפנים הזה של המלנכוליה, את הקשר בין המושא של התשוקה לבין האני עליו מוטל "צלו של האובייקט".