המ(י)לה: אריך אוארבך, הצלקת ושאלת הספרות

מאמרו של גלילי שחר עוסק אף הוא בהשוואה שעורך אוארבך בין סיפור העקדה לסיפור הצלקת, אך הוא ממקד את דיונו במה שמחבר ביניהם: הצלקת. שחר בוחן את המשמעויות התרבותיות של ברית המילה, היא "הצלקת" המקראית, במסגרת אינטרטקסטואלית: הצלקת של יצחק, שאינה מוזכרת בסיפור המקראי, נחקקת על ידי הטקסט הקדום כפיגורה עתידית בגופו של כל בן הנולד למסורת היהודית. אוארבך טוען כי השתיקה, לעומת התיאור ההומרי הגולש, היא סגנונה הייחודי של סצנת העקדה, ואילו שחר חושף את קיומה של מסורת פרשנית רב קולית במדרש ובתלמוד בסוגיית המילה. לנוכח האדרת שתיקת הטקסט המקראי מצד אוארבך, שחר מבקש לדרוש בשתיקתו של אוארבך בנוגע לשיח המדרשי השוקק על אודות הפצע ועל אודות הצלקת בגופו של הבן. המדרש פותח את הצלקת שסימנה נחתם על ידי הטקסט המקראי בייצוג תמציתי של יחסי אב ובנו. את השתיקה של אוארבך שחר קושר לסימן הצלקת שמבצבצת בכתיבת מימזיס על רקע זהותו היהודית-אירופית של אוארבך, זמן הופעת ספרו ומשמעותו בתולדות ספרות העולם. (מתוך המאמר)