"המחבר במקום להפריד והממשיך במקום להפסיק": לתופעת הדיארזיס בשירת ספרד

נקודת הפתיחה של המאמר היא דברים שאמר יהודה הלוי בגנות השיטה הפרוזודית-הכמותית-הערבית של השירה העברית בספר בימי הביניים, ובמיוחד על המתח המתמיד (הקיים בכל שיטה פרוזודית) בין הרובד המטרי של השיר לבין הרובד התחבירי-סמנטי שלו. מאמר זה מתמקד באחת התופעות המרכזיות של העניין, הקשורה במתח שבין גבולות המילה או הצירוף המילולי לבין גבולות העמוד המטרי. מושג המפתח הפרוזודי העומד בלב המאמר הוא דיארזיס (diaresis), שהוא מפסק הנגרם באופן טבעי מכך שסופו של עמוד או רגל חל ביחד עם סופה של מילה. המאמר מצביע על התופעה בשירה העברית של ספרד בימי הביניים אשר שמרה על הדיארזיס והפרה אותו לחלופין, נדרש לה מבחינה סטטיסטית, ואף כולל התייחסויות למשקלים ספציפיים ולתפוצתם. לב המאמר הוא ניתוח של דוגמאות שיריות מייצגות באמצעות כלי ניתוח פרוזודיים, לרבות מן הפואטיקה הקוגניטיבית. השאלה המרכזית הנדונה במאמר היא בדבר האפקט של הדיארזיס: האם הוא שומר על מובנו של הביטוי השירי (כפי שמשתמע מדברי יהודה הלוי) או שמא הוא דוחק אותו לטובת הריתמוס. הנחת העבודה היא כי המפסקים הקבועים של הדיארזיס מכתיבים קריאה דרמטית המבליטה כל מילה או צירוף בנפרד. התבנית הקבועה יוצרת מערך של ציפיות המתממשות תמיד בהרגל מונוטוני. אך בדיוק בשל כך, הפרת הדיארזיס מושכת את תשומת ליבו של הקורא ומאלצת אותו להפעיל שיקול דעת נוסף בביצוע - הן מבחינה נקודתית בצמתים מרכזיים במהלך השיר, הן ביחידות גדולות יותר לאורכו. לפיכך, יש לדיארזיס ולהפרתו גם פוטנציאל להשתתף במשמוע של הטקסט. (מתוך המאמר)