המבט של פוליטיקאים ישראלים על יהודי התפוצות: חוק האזרחות כמקרה בוחן

המטרה המרכזית של המאמר היא לבחון אם האופן שבו נתפשה התפוצה היהודית בעיני פוליטיקאים ישראלים בדיונים על חוק האזרחות (1952) השפיע על הנוסח הסופי של החוק, ואם השפיע — כיצד. אני טוען שחברי הכנסת אכן הביאו בחשבון את התפוצה בעת עבודתם על חוק האזרחות ועל תיקוניו והתאימו אותם לצרכים של יהודים מחוץ לישראל. למשל, הם החילו את הזכות להגירה על כל יהודי התפוצות, אִפשרו ליהודי התפוצות העולים ארצה לשמר את אזרחותם המקורית, כלומר להחזיק באזרחות כפולה, ונתנו למהגרים ולילדיהם מעמד מיוחד המאפשר להם להגר לארץ בלי לקבל אזרחות ישראלית. עם זאת, המבט על התפוצה היהודית לא היה קבוע או אחיד וקהילות שונות בתקופות שונות זכו ביחס שונה. המסקנה העולה מן המאמר היא שאף על פי שיהודי התפוצות לא השתתפו בפועל בדיונים על חוק האזרחות, ודעתם לא תמיד קיבלה מקום בעת הדיונים על התיקונים לחוק, הדימוי שלהם ושיקולים שונים הנוגעים לרווחתם מילאו תפקיד מרכזי בתהליך החקיקה וקיבלו ביטוי בניסוח עקרונותיו המרכזיים של החוק. כלומר חוקי ההגירה והאזרחות של מדינת ישראל לא נכתבו רק לטובתה של מדינת ישראל או לטובת אזרחיה, אלא גם לטובתם של כל היהודים בעולם, בין שהיו אזרחים ישראלים ובין שלא היו כאלה. (מתוך המאמר)