החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואים ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון

יחסי הרכוש בין בני זוג בישראל מוסדרים כידוע על בסיסם של שני הסדרים: "חזקת השיתוף", שהינה יצר הפסיקה ותחולתה על בני זוג שנישאו לפני 1.1.1974, כמו גם על בני זוג ידועים בציבור; והסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, שתחולתו על בני זוג שנישאו לאחר ה-1.1.1974. בין שני ההסדרים קיימים הבדלים משמעותיים. אחד מן ההבדלים הללו קשור בתחולת השיתוף הזוגי על שלושה סוגי נכסים: נכסים שהובאו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואים, ירושות ומתנות. בנכסים אלו יעסוק מאמר זה. בעשורים האחרונים, הפסיקה העוסקת בחזקת השיתוף מאפשרת, בנסיבות מסוימות, בעיקר בנישואים ראשונים וארוכים המאופיינים באורח חיים תקין, להחיל את החזקה גם על הנכסים החיצוניים. לעומת זאת, סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון שולל במפורש את תחולת הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק על הנכסים החיצוניים. ברם, בעשור האחרון, חרף לשונו המפורשת של סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, מצאה הפסיקה דרך להחיל את השיתוף הזוגי גם על נכסים חיצוניים, וזאת על ידי קביעת שיתוף ספציפי בנכסים הללו מכוח הדין הכללי. במאמר זה, אבקש לשלב דיון פוזיטיבי העוסק בדין המצוי עם הצעת מתווה נורמטיבי בהקשר לדין הראוי: במישור הדין המצוי, אבקש לאפיין את הגישות השונות הקיימות בפסיקה החדשה ומאפשרות לקבוע שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי בנכסים החיצוניים אצל בני זוג עליהם חל חוק יחסי ממון; במישור הנורמטיבי, אבקש לשלב מתווה תיאורטי עקרוני לגבי ההסדרה הראויה של הרכוש הזוגי יחד עם שיקולים יוריספרודנטליים לגבי יחסי בית המשפט והמחוקק ועם שיקולים פרקטיים בדבר הצורך ביציבות ובוודאות. (מתוך המאמר)