הזכות לזכור: חוק הנכבה והדיון בחוקי זיכרון באירופה

המאמר מציג את היחסים בין חקיקה הנוגעת לזיכרון העבר הלאומי ובין זכויות מיעוטים במדינה דמוקרטית, תוך התמקדות במקרה של "חוק הנכבה" בישראל בהשוואה למקרים אחרים בעולם: "חוקי זיכרון" בצרפת, ספרד ורוסיה שנחקקו בעשור וחצי האחרונים. גוטמן דנה במשמעויות ובתפקידים שייעדו לחוקים אלה גורמים שונים במדינה ומחוצה לה בכל מקרה ומקרה, באינטרסים הפוליטיים שעומדים מאחוריהם וכן בהשלכותיה של החקיקה על זכויות מיעוטים ועל התרבות הפוליטית והדיון הציבורי במדינה. היא שואלת האם חוקי זיכרון נועדו לקדם מטרות דמוקרטיות, או דווקא להיפך: חקיקתם היא שימוש בטכניקה דמוקרטית למטרות שאינן בהכרח דמוקרטיות. כיוון שזיכרון הנכבה, "יום האדמה" ואירועים משמעותיים אחרים לאזרחים פלסטינים כבר מודרים מימי הזיכרון וממפעלי ההנצחה של מדינת ישראל, ניתן לראות בהחרמה ובאיסור המפורש על הזכרת הנכבה בחוק מיוחד שלב נוסף בתהליך התמודדות (או אי התמודדות) של השלטון עם זיכרון של עוולות בחסות המדינה, השב למודעות ולדיון הציבורי. כמו במקרי החקיקה האחרים שנבדקו, חוק הנכבה הוא חוק נסיבתי, שנחקק בתגובה לניסיונות מתגברים לפתוח את הזיכרון הלאומי הדומיננטי לקבוצות מושתקות שהדיר עד כה. אולם חוק זה הוא טלאי, תרופה מקומית לתופעה שכבר קיימת ושאותה לא ניתן לעצור. זאת ועוד, חוק הנכבה היה תגובה לא פרופורציונלית לעיסוק הציבורי בו עד אז, שאף הובילה באופן פרדוקסלי להפצה רחבה בציבור הישראלי של הזיכרון שניסתה להשתיק. בעוד הדיון בחיפוש אמת לגבי עוולות העבר של מדינות ושליטים כלפי אזרחים הולך ומתרחב ברמה הבינלאומית, ומעגן בחוק את הזכות לדעת, לזכור ולהזכיר כזכות אינדיבידואלית וחברתית באמנות בינלאומיות ובבתי משפט אזוריים, המקרים של חקיקה מדינתית של "חוקי זיכרון" שנבחנו במחקרה של גוטמן מקדמים מאמץ הפוך ואנטי דמוקרטי – להשתיק נפגעי אלימות בחסות המדינה מלהשמיע את קולם ומלהיכלל בזיכרון הקולקטיבי של מדינותיהם. (מתוך המאמר)