הזכות החוקתית לשוויון בפסיקת בית המשפט העליון: כבוד האדם, האינטרס הציבורי וצדק חלוקתי

תכלית מוכרת של הזכות החוקתית לשוויון היא הגנה מפני פגיעה באדם מחמת השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת. אולם בשנים האחרונות קבע בית-המשפט העליון כי הזכות לשוויון נפגעה גם במקרים החורגים מתפיסה זו, ואף הכריז בכמה מהם על בטלותן של הוראות חוק. בית-המשפט לא ציין במפורש כי גישתו מבטאת הרחבה של הזכות לשוויון, וממילא לא סיפק לכך הצדקה. בחיבור זה מוצג השינוי בגישתו של בית-המשפט, ומוצעת תשתית תיאורטית להצדקת הרחבתה של הזכות לשוויון. מוצעת כאן הבחנה בין שלוש גישות שונות באשר לתכליתה של הזכות לשוויון, ובהתאמה שלוש דוקטרינות משפטיות באשר לתוכנה של חובת הכיבוד של זכות זו: גישה אחת מזהה הפליה עם שימוש בתבחינים מסוימים, ולפיה הפליה היא מדיניות שמבחינה בין אנשים על בסיס השתייכותם לקבוצה חברתית מובהקת, בנסיבות שבהן מדובר בהבחנה שפוגעת בכבוד האדם. לפי גישה שנייה, תכליתה של הזכות לשוויון להבטיח שהרשויות הפוליטיות יכריעו באופן "מעין-שיפוטי", תוך דחיית העמדה שהכרעה פוליטית צריכה להיות תוצאה של מיקוח בין מייצגי האינטרסים השונים. לבסוף, לפי גישה שלישית, הזכות לשוויון מחייבת את השלטון לצמצם את אי-השוויון בחברה, בעיקר בין מי שנמנים עם קבוצות חברתיות שונות או ביחס לטובין מסוימים. הטענה היסודית בחיבור זה היא שבעוד ההנמקה המובאת בפסיקה תחומה לרוב לגדריה של הגישה הראשונה, הכרעות שיפוטיות לא-מעטות יכולות להיות מוסברות רק על-פי אחת משתי הגישות האחרונות. התוצאה היא העדר ביסוס תיאורטי מספיק ואי-בהירות באשר לדין הנוהג. הטיעון המוצע נועד להתמודד עם שני הקשיים הללו. (מתוך המאמר)