הגנה משפטית על הזכות לקיום אנושי בכבוד: הזכות החוקתית ומעבר לה

המחבר מקבל את הנחת היסוד של אהרן ברק "לפיה [ההכרה] בזכות לקיום בסיסי בכבוד היא זכות חוקתית המוגנת מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו [...] תכלית קיומה של מדינה דמוקרטית, וההצדקה הבסיסית להפקדת כח בידה להגביל את חירויות היסוד של האזרחים, הן הבטחת רווחת האדם". עם זאת המחבר מצביע על כך שבמסגרת הנחות אלו יש מקום להרחיב את המשמעות של ההכרה בזכות: הוא מצביע על בעיות בפסיקה הקיימת אשר יש לתקן על מנת להרחיב את שער הכניסה להתערבות שיפוטית, הן בהקשר של הליך (כגון נטל ההוכחה), והן בהקשר של תוכן (הרחבת חובת המדינה מעל ומעבר להבטחה כנגד מחסור בלתי נסבל). לעמדתו, היקף ההגנה המשפטית-חוקתית על האינטרס של אדם להתקיים בכבוד צריך לכלול גם הגנה על אינטרסים נוספים ובהם קיום בתנאי חיים נאותים ושוויון בנגישות לשירותים מסוימים. כמו כן יש להטיל חובה על השלטון לקבוע את סף ההכנסה ואת סף השירותים הנחוצים לשם קיום בכבוד והכרה בזכות חוקית לקבל שירותים הנחוצים לקיום בכבוד גם בהיעדר הסמכה תקציבית להספקת השירותים הללו. לעמדתו, הגישה המצמצמת שבה נוקט אהרן ברק אינה הברירה היחידה הנובעת מפרשנותה של הזכות לכבוד האדם. לדבריו, "מאפייניה של הזכות לכבוד, שברק עצמו כה היטיב לעמוד עליהם בכתיבתו הענפה, יכולים בהחלט לבסס גם את הגישה המרחיבה יותר, שלפיה כבודו של אדם כולל גם הגנה על האינטרס לזכות בתנאי מחייה סבירים שיאפשרו לו לפתח את עצמו ולהגשים את האוטונומיה שלו".