בריאות

המאמר דן במושג בריאות כמושג פוליטי בימינו. המחבר בוחן את היחס שבין בריאות לפוליטיקה בשלושה הקשרים: 1. הדרת הבריאות מהספרה הפוליטית המאפיינת את המחשבה הליברלית; 2. הופעת הביו-פוליטיקה; 3. הבריאות כביטוי ו/או מניע של אמנציפציה. ההגות הליברלית ממקמת את תחום הבריאות כחיצוני לספרה הפוליטית. הבריאות היא אמנם יעד, ולפעמים תנאי, לכינונה של הקהילה הפוליטית, אך מייד לאחר מכן, כשהקהילה הפוליטית כבר קיימת, הבריאות נתפסת כתחום ששייך לספרה הפרטית. הגותו של ג'ון לוק היא דוגמא בולטת לגישה זו כמו גם הגותו של ג'ון סטיוארט מיל. לעומת ההשקפה הליברלית החלה להתפתח בסוף המאה ה-18 צורה חדשה של כוח, הביו-פוליטיקה, שאחד ממרכיביה המרכזיים הוא הפוליטיזציה של הבריאות. המחבר מציג את חיבורו של מישל פוקו "פוליטיקה של הבריאות במאה השמונה-עשרה" בו טען כי "מצב הבריאות של האוכלוסייה הפך ליעד כללי של המדיניות של החברה כולה". כלומר, על פי פוקו, הבריאות לא רק שמוכלת בספרה הפוליטית, אלא הופכת להיות יעד פוליטי מרכזי. להכלת הבריאות בספרה הפוליטית יש מימד כלכלי מרכזי מפני שבריאות האוכלוסייה היא גורם ייצור. מחלות מחלישות את כוחה של האוכלוסייה, מקצרות את שבוע העבודה, מביאות לירידה בייצור ועולות כסף. לכן יש צורך לשמר כוח עבודה בריא שמסוגל לעבוד ובו בזמן לשאת בעלות מחלותיו. בחיבורו "הולדת הרפואה החברתית" טוען פוקו שבתהליך הפוליטיזציה של הבריאות נוצר מיזוג בין סוגיות בריאות והמנגנון המדינתי שכלל את הכלתם של רופאים בתוך ארגון רפואי הנשלט על ידי המדינה ואת התפתחותה של הרפואה התעסוקתית. המימד השלישי לבחינת הקשר בין בריאות לספרה הפוליטית הוא הפן האמנציפטורי. משמעותה של האמנציפציה היא הרחבת החירות-שוויון ובליבה הזכות להיכלל בספרה הפוליטית. המחבר מציע נקודת מבט שאותה הוא מכנה "אתיקה של דאגה או טיפול" המתבססת על הדדיות ועל הפגיעות המשותפת שלנו כבני אדם כנקודת התחלה להתפתחותם של חירות-שיוויון. האובדן וחוסר היכולת הקשורים למחלה חושפים את התלות שלנו באחרים. תלות זו היא הבסיס לכינונה של החברה האנושית והקהילה הפוליטית. על פי גישה זו כינון הקהילה הפוליטית היא תוצאה של דאגה לזולת הנובעת מפגיעותנו המשותפת ולכן תחום הבריאות הוא תמיד פוליטי.