בעד המליצה: היסטוריוגרפיה רטורית של הספרות העברית המודרנית

המאמר בוחן את תורת המליצה המשכילית. המחבר מדגיש את הדיאלקטיקה שבין כתיבה אוטונומית לכתיבה הטרונומית - בין החריתה של כתבי הקודש לבין החירות הכרוכה בפרשנותם - וגם הוא מעמיד את תורת המליצה של המשכילים כמשקל נגד למודוס הכתיבה הרומנטי. המשכילים, כך טוען המחבר, מציעים תאוריה של טקטואליות עברית שמטרתה למצוא ולהפעיל מחדש את הכוח הרטורי והפיגורטיבי המייחד של כתבי הקודש העבריים. המשכילים שניסחו את רעיון הטקסטואליות העברית ואת מושג המליצה לא היו מעוניינים בהרמוניזציה של כתבי הקודש עם היסטוריית הרעיונות האירופית, והם נמנעו מלנופף ברציונליות של כתבי הקודש העבריים. המליצה, שהייתה פעם מושג נערץ, קרסה בסוף המאה התשע עשרה תחת המתקפות הנאו-רומנטיות של ביאליק. בהיותה מודוס הטרונומי של ביטוי, המליצה הוצאה אל מחוץ לחוק. בשם הפרדיגמה האסתטית של תקופת התחייה חשדו ביאליק וממשיכיו בכל צורת כתיבה הנגועה במחויבות לשיבוצים מקראיים, רטוריקה מקראית או דיבור נבואי שמקורו בהתגלות. המחבר בוחן את המליצה מחוץ למסגרת המתקפה הביאליקית, ומנסח את האפיסטמולוגיה, הפואטיקה והפוליטיקה העולה מכתבי הקודש, לדעתם של המשכילים, ברגע שקוראים אותם כביטויים של עוצמה רטורית. בניגוד לגינוי השגור של ספרות ההשכלה, מליצות כתבי הקודש לא היו מושא להערצה עיוורת. תורת המליצה של המשכילים מוכיחה כי אין להקפיאן כסמל של אדיקות דתית, ובאותה המידה היא מוכיחה כי אין לאשש באמצעותן את תיזת המודרניזציה והחילון של היהדות. הרטוריקה הקלאסית סייעה למשכילים להפעיל מחדש את כתבי הקודש בצורה שמגלמת מתוכם דרכי שכנוע - לוגוס, אתוס ופאתוס - שהופכות אותם לבעלי כוח ביקורתי בעולם המודרני. (מתוך המאמר)