Abstract
המאמר בוחן באופן ביקורתי את התפתחותה של מדיניות הרווחה ביחס לטיפול שנעשה במשפחה בילדים, באנשים בגירים בגיל העבודה ובזקנים, באמצעות ניתוח של מספר מקרי מבחן. אני מראה כי עד תחילת המאה ה-21 מדיניות הרווחה הישראלית נקטה בתפיסה שהוקירה, הערכיה ותמכה באמצעות משאבים ציבוריים בטיפול שניתן על ידי המשפחה ביחס לשלושת האוכלוסיות האמורות (מודל שאני מכנה מודל טיפול פמיניסטי). החל משנות ה-2000, בעקבות התפתחויות שונות במדיניות רווחה נראה כי ביחס לילדים וזקנים, ישנו מעבר למודל שרואה בטיפול עול שיש לשחרר את המשפחה ממנו (מודל סינדרלה). בנוסף, ביחס לטיפול של המשפחה באנשים בגירים, ישנו מעבר למודל ששואף מחד להגדיל את ההסתמכות של פרטים על תמיכה משפחתית, ומאידך לא רואה צורף לתמוך ולעודד טיפול שכזה באמצעות משאבים ציבוריים (מודל שלגיה). ניתוח זהמאיר באור חדש את השינויים שעוברת מדינת הרווחה הישראלית הניתוח חושף, כי בנוסף למגמה שסוקרה בספרות בדבר צמצום שירותים ציבוריים ישירים, הרי שהמדיניות מצמצמת באופן משמעותי גם את התמיכה שניתנה בעבר לטיפול שנעשה במסגרת המשפחה. שינויים אלו מחלישים את מוסד המשפחה כמקור לטיפול, ומעבירים את כובד המשקל באיזון שבין השוק, המשפחה והמדינה באופן כמעט בלעדי לשוק. (מתוך המאמר)
| Original language | Hebrew |
|---|---|
| Pages (from-to) | 1239-1273 |
| Number of pages | 35 |
| Journal | מחקרי משפט |
| Volume | ל"ב |
| Issue number | 3 |
| State | Published - 2020 |
IHP publications
- ihp
- Caregivers
- Families
- Income
- Mother and child
- Older people
- Parent and child
- Sex
- Social service
- Terminally ill -- Home care
- Welfare state