”אסור לתת לרגולציה להרוס את תעשיית ההיי־טק“: פוליטיקה רגולטורית ותמורות בענף ההיי־טק בישראל

פוליטיקאים, פקידים בכירים ואנשי המגזר הפרטי נוהגים להתבטא נגד רגולציות בתעשיית ההיי־טק ומרבים לחזור על האמירה שלפיה שגשוג הענף הוא תוצר של היעדר התערבות מצד המדינה. במאמר זה אתבסס על חומרים היסטוריים )מסמכים ארכיוניים, ראיונות עומק עם דמויות מפתח ומסמכים נוספים( ועל המסגרת התאורטית של "המדינה היזמית" כדי לטעון שההפך הוא הנכון. לא רק שמגזר ההיי־טק והחדשנות בישראל הוא תוצר של יוזמה ומדיניות ממשלתית, אלא שהענף שגשג ואף ייצר צמיחה מכלילה רבה יותר דווקא בתקופה שבה הרגולציה על הענף הייתה מחמירה יותר. המאמר סוקר את המדיניות הממשלתית והרגולטורית כלפי ההיי־טק מראשיתו בסוף שנות השבעים, דרך פריצתו בשנות התשעים ועד לתמורות שחלו בו מאז שנות האלפיים. הוא מראה שלמדינה היה תפקיד מרכזי בהתבססות הענף באמצעות מתן סובסידיות ומגוון כלי תמיכה נוספים. סיוע זה ניתן במסגרת הסדרים מוסדיים ורגולטוריים מחמירים שהבטיחו שחברות היי־טק נתמכות יימנעו ממכירה מוקדמת )"אקזיט"( וכך ימשיכו לצמוח ולפעול מישראל. דבר זה תרם רבות להתבססות התעשייה, לקידום פיתוח כלכלי, ליצירת מקומות עבודה בשכר גבוה במרכז ובפריפריה ולייצוא של מוצרים בעלי ערך מוסף גבוה. בהמשך המאמר מתמקד בפוליטיקה שמאחורי יצירת הסדרים רגולטוריים אלו, סוקר תמורות שחלו בהם לאורך השנים וכיצד הם עיצבו את הענף. בעזרת המושג "אוטונומיה שזורה" מודגשת חשיבותם של קשרים חברתיים הדוקים בין סוכנויות הפיתוח של המדינה לבין בעלים ומנהלים של עסקים מקומיים בגיבוש ויישום המדיניות הרגולטורית שעמדה בבסיס היווסדותו של ענף ההיי־טק. עוד הוא מראה שמראשית שנות האלפיים, הקונצנזוס חוצה המגזרים בנוגע למדיניות הרגולטורית החל להיחלש. בעוד גורמים מסוימים מתוך התעשייה המשיכו לתמוך במדיניות הקיימת, נציגי ענף ההון־סיכון הפעילו לחץ פוליטי מאורגן במטרה לרכך את הרגולציות המחמירות שחלו על התעשייה, עמדה שבסופו של דבר התקבלה. בעוד שינויים אלו עזרו למשוך השקעות זרות ותאגידים רב־לאומיים רבים, הם פגעו ביכולת לייצר חברות גדולות בישראל. כך מגוון הפירות הציבוריים שתעשיית ההיי־טק מייצרת למען החברה הישראלית צומצם באופן משמעותי.