איזה גועל: מבט אחר על פרשת תנובה נ' ראבי

פרשת תנובה נ' ראבי עסקה בתביעה ייצוגית נגד תנובה על שהשתמשה בסיליקון בחלב העמיד שייצרה. המאמר מתמקד בטענת התובעים שיש לפצותם על הגועל שחשו כתוצאה משתיית החלב. הדיונים בערכאות השונות מדגימים במובהק כיצד אי-אפשר לנתק - גם בשדה המשפטי - בין ערכו התזונתי-בריאותי של אוכל לבין המטענים התרבותיים שלו. בית המשפט העליון קיבל את הטענה התקדימית בדבר נזק הגועל, אך בלי לפרט מה טיב הגועל שחוו הצרכנים. כך הוחמצה הזדמנות לעמוד על גבולותיה של עילת הגועל, על הסכנות שבצדה ועל הקשר בינה לבין עילת הפגיעה באוטונומיה. לדעתנו השאלה "באיזה סוג של גועל הכיר בית המשפט" היא שאלת מפתח בהכרעה אם הייתה זו הכרה ראויה. בניגוד לפרשנויות הרווחות, הגועל שנדון והוכר בפרשת תנובה נ' ראבי לא היה רק גועל פיזי בצורתו הגולמית והנקייה מערכים, אלא גם גועל טעון משמעויות תרבותיות ואתיות. העובדה שבמרכז פסק הדין עמד מוצר מזון כמו חלב, שיוצר על ידי חברה כמו תנובה, מילאה תפקיד חשוב בהכרעה בפרשה: חלב הוא משקה שאמור להיות טהור וחף משיקולי רווח ציניים, ותנובה היא חברה שעד לאחרונה נתפסה לא כתאגיד שעיקר מטרתו השאת רווחים אלא כגוף מיטיב שהוא חלק אינטגרלי מהפרויקט הציוני. תוך הישענות על הטיפולוגיה של הגועל בספרות התאורטית והאמפירית, אנו טוענים שהממד המוסרי-תרבותי של הגועל היה מרכזי להכרה השיפוטית בעילה זו. בהתאם למסקנתנו בדבר ממדיה הערכיים של הכרה בגועל, אנו שואלים אם אכן ראוי היה להכיר בעילה זו - ותורמים את חלקנו לדיון רב-שנים בין תאורטיקנים החלוקים בשאלה אם יש מקום לגועל במשפט. המתנגדים להכרה משפטית בגועל חוששים שגועל הוא רגש המבטא עמדות שמרניות ולא סובלניות כלפי מי שנתפס כ"אחר" בחברה. לדעתנו חשש זה אינו מוצדק וראוי לתת לטענות גועל את יומן בבית המשפט דווקא בגלל שכמעט תמיד כרוכים בהן ממדים תרבותיים-מוסריים, ובכך הן מביאות לקדמת הבמה דיון על אודות הגבולות המוסריים של החברה ועל ערכי היסוד שלה. בתי המשפט, הבוחנים תדיר את הגבולות הללו בהקשרים משפטיים אחרים, נדרשים לעסוק בהם גם בהקשר של טענת הגועל. כאשר הסתמך בית המשפט על ממדיו הנוספים של הגועל - מעבר למובן המהותני והאוניברסלי - הוא זיהה את מורכבותו ואת חיוניותו של רגש זה בחוויה האנושית ופתח פתח חשוב לבירור סוגיות ערכיות באמצעות טענת הגועל. (מתוך המאמר)