אחריות נזיקית כלפי בריאים שנחשפו לסיכון או: הגברת סיכון - הדור הבא

האם אדם שנחשף לסיכון וכתוצאה מכך הוגבר בעוולה סיכונו לחלות או להינזק, אך הוא אינו מצביע על נזק גופני אלא על חשש מנזק עתידי בלבד, יוכל לקבל פיצוי מיוצר הסיכון? את דוקטרינת הגברת הסיכון אפשר להסביר בשני רציונלים תאורטיים חלופיים. על פי הרציונל האחד מדובר בעוולה בלתי-מוגמרת, שבה ישנה התפשרות על יסוד הסיבתיות וניתן לקבל פיצוי חלקי ויחסי כגובה החלק המיוחס לנתבע בהתאם להסתברות, שדווקא הוא ולא גורם סיכון אחר אחראי לנזק. הרציונל האחר רואה בעצם הגברת הסיכון ראש נזק עצמאי ועוולה מוגמרת, המחייבת פיצוי מלא; כל זאת במקרה שהנזק מוכח. החיבור יעסוק בהגברת סיכון עוד בטרם התממש הנזק; הוא יצליב בין הרציונלים השונים להגברת הסיכון לבין קטגוריות שונות של בריאים, המעלות את השאלה אם בכלל יש מקום לפצות בכל פעם, לפי כל אחד מן הרציונלים התאורטיים לדוקטרינה; אם יימצא שיש מקום לפיצוי, החיבור ידון גם בהיקף הפיצוי הראוי.
מן הדיון יעלה, שישנו הבדל בפועל בין הרציונל של פיצוי חלקי ויחסי והרציונל של ראש נזק עצמאי רק באחת הקטגוריות של פיצוי לבריאים, בעוד שבשאר הקטגוריות התוצאה זהה. אגב הדיון יבוקר המצב המצוי בפסיקה האנגלו-אמריקנית, שאינה מוכנה להכיר באופן ראוי בפיצוי בחלק מאותן קטגוריות, ויידונו מקרי ביניים.